בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי נחקקו ההצתות כאחד הביטויים הנפוצים במהלך ההיסטוריה לשנאת הגוי האנטישמי ליהודי. באמצעי השפל הזה, שאין אכזרי ממנו, הומתו יהודים במשך דורות בארצות אירופה בידי המקומיים, אחרי שהללו הוסתו על-ידי כוהני-הדת הנוצרית, מחנכים ואפילו סופרים ואנשי-רוח לפגוע בשכנים ממוצא יהודי רק משום שהיו זרים בארצותיהם וחסרי-אונים מול שנאתם.
בכל הדורות הנציח הסופר העברי את המתת אחיו היהודים בלהבות האש של מציתים, כי בדרך זו יכול היה לחזק את רוחם של השורדים מהפרעות וגם לבטא את השקפתו, שעליו להוקיע את הקיום הלאומי בפיזור בגלות כגורל שצריך לצפות לגאולה ממנו. רק בעת החדשה, כאשר הסכנה לחיי היהודים גברה בארצות אירופה, התגבשה המחשבה הנועזת יותר - שאין הכרח לצפות להגשמת הגאולה הזו בדרך משיחית, אלא להשיגה ביוזמה ארצית-גשמית של תנועה לאומית, אשר תניע את העם היהודי בשלמותו אל המולדת שלו בארץ ישראל. בין הוגי הפתרון הזה, לשקם את הריבונות של העם היהודי במולדת, רב היה מספרם של הסופרים, והם גם אלה שביטאו ביצירתם ובהופעותיהם בציבור את ההכרח להיפרד מהגלות ולשנות את הגורל היהודי באמצעות ההתכנסות מחדש של העם בשלמותו במולדת האבות.
בזמן כתיבת הדברים האלה, טרם התברר בוודאות אם השריפה הגדולה באזור הר הכרמל היא תוצאה של הצתה מכוונת, וגם לא הוברר אם הייתה ידם של מציתים בכל השריפות הקטנות יותר, שהתגלו בסמוך ליישובים רחוקים זה מזה ברחבי המדינה, או שהן תוצאה של תנאי מזג אוויר קיצוניים, אשר חברו לעצירת גשמים יוצאת דופן בשנה הזו. אך אם יתברר, אחרי שהאירועים ייחקרו, כי ידם המאורגנת של מציתים ניסתה להעלות באש את המפעל הציוני ולהותיר ממנו יערות חרוכים ולעטות על אדמת המולדת מעטה של אפר - אל לנו להסתפק בהענשת המציתים על-ידי רשויות המדינה, אלא להוסיף על הענשתם על-פי החוק גם יוזמה המכוונת פנימה, ליהודים במדינת ישראל וברחבי העולם - שיקום התודעה הלאומית-ציונית, שבה ובהישגיה ניסו המציתים לפגוע במעשיהם.
זמן ממושך מדי הפקירו הסופרים במדינת ישראל את החזית הרעיונית, שהיא החזית הטבעית לכישרון המיוחד שהתברכו בו - היכולת לבטא רעיונות במילים. רובם שתקו מול עמיתיהם "הנאורים", שהיו ספורים עד מלחמת ששת-הימים ומאז גדל מספרם, אשר תחילה הכניסו את הציונות למרכאות כפולות כדי ללעוג לחזונה, אחר-כך ייחסו לה עשיית עוולות מוסריות כדי להעצים סלידה מחזונה. בהמשך פקפקו ביכולתה של המדינה להתנהל לפי עקרונותיה, כדי להסיט את המאמץ מהמשך הגשמת חלקים מכריעים בחזון הציוני. עד מהרה הכריזו על הציונות כעל חזון שמיצה את עצמו כבר במלחמת העצמאות ולפיכך צריך להניח אותה על מדף החזונות שסיימו את תפקידם בהיסטוריה (זוהי תמצית העמדה הפוסט-ציונית). וכבר גלשו אחרי שתי האינתיפאדות גם למסקנה שאין כלל צורך ליהודים במדינה ולכן היא בכלל מיותרת על מפת העולם (וזו כבר העמדה האנטי-ציונית).
אם יתברר שמציתים מאזרחי המדינה או מהחוץ ניסו להצית את הבית הלאומי של העם היהודי, כדי למוטט את מפעל הבנייה של הציונות, שבחסות הישגיו המוכחים התירו לעצמם חלק מהסופרים לגלות שאננות לגורל ציון, צריכים סופרים "נאורים" אלה לבחון מחדש את השקפותיהם ולסגת מההתבטאויות שהשמיעו בעבר. עליהם לפרוש מהתמיכה ב"שלום" הפלשתיני, המעודד וגם מוליך לפתיחת "אינתיפאדה" שלישית - אינתיפאדת השריפות - נגד קיומה של מדינת העם היהודי בארץ ישראל, ולהעביר את תמיכתם מחדש בשלום הציוני. תמיכה זו יכולה לכבות את אינתיפאדת השריפות כבר בתחילתה ולהציל חיים הן של יהודים והן של פלשתינים, כי היא תבהיר למציתים מוגי-הלב, שהשנאה ליהודים העבירה אותם על דעתם, כי גם בדרך זו לא יצליחו לשבור את רוחו של עם, אשר כבר התנסה בכול הזוועות במהלך הגלות וארץ ישראל היא המעוז האחרון לקיומו.
כאמור, גדול היה חלקם של הסופרים העבריים בעבר בגיבוש החזון הציוני ובניסוח רוב המשנות להגשמתו. העבר הזה מוכיח, כי גם כיום יכולים סופרים לתרום לכיבוי השריפה, שהמציתים למחנותיהם השונים באזור ומחוצה לו מנסים למוטט באמצעותה של הבית הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל. ולכן גם כיום אמור הסופר העברי לקחת חלק פעיל ואף מרכזי בשיקום האמונה בנחיצותו של החזון הציוני, אשר מזה י"ב מאות שנים מצעיד את העם היהודי להטבת גורלו מן היסוד.
