לא דרושה ועדת חקירה. לא צריך להוסיף דם על האש. אין שום סיבה לערוף ראשים, כאשר גולגולתו של אליהו ישי כבר מרוצצת בראש חוצות. אין טעם "להסיק מסקנות לעתיד". אזלת היד המשוועת זועקת לשמים המעוננים מפיח העצים השרופים. אין תקציב. הציוד מיושן, ענתיקי. למעשה - אין ציוד. אין די כוח-אדם. המשכורות זעומות, מבישות. אין מערך התרעה משוכלל מספיק. הג'ינג'י עם המפתחות בדיוק יצא לחטוף משהו בפיתה. השין-גימלים מצויים עכשיו בחפיפה שבין משמרות.
חבל על הזמן. חבל על הכסף, על הניירת, על הסחבת. הקצו את הכסף שתעלה כינונה ועבודתה של ועדה כזאת לשיקום. בין הרעות החולות ספק אם החולי של מחדל שירותי הכבאות במדינת ישראל הוא היותר ממאיר שבין החוליים.
היה משהו סמלי במראה הכבאים העייפים, המפויחים, באים אל מתחם בית המלון, "יערות הכרמל", כדי לנוח, להחליף כוח וליהנות טיפה, כאשר בעודם נקלטים שם על-ידי המנכ"ל ובעין המצלמות, פרצה לפתע אש בחורש סמוך ונוגע. הצוות הובהל לכבותה. בצינור הזרנוק ניבעו שני חורים, ראו את פרץ המים הדו-ראשי מבטא ומסמל את עליבותה של "המערכת".
השריפה האיומה היא תוצאה מחרידה של כשל רב-מערכתי מתמשך. היא אות וסימן לכישלון ממלכתי רב-דורי. אובדנם המחריד של חיי ארבעים ושניים בני-אדם במהלך שריפתם של עשרות אלפי דונמים ביערות הכרמל ייזכר יותר מכל כניצחונם של איתני הטבע על איתנותם של בני-אדם, על חולשותיהם, על קוצר ידם. אבל הוא ייזכר גם כעדות לשלטון קצר-מועד, נעדר חזון ותוכנית עבודה רב-שנתית מסודרת, שמפריט עצמו לאי-דעת, מפקיר את נתיניו לגורלם.
הדברים ידועים עד מאוד. עד אימה. עד מוות. אין שום צורך לחקור את הסיבות שגרמו להם. הן ידועות, כולן, עד אחת. אין מה לבכות על חלב שנשפך והחמיץ וריחו מבאיש למרחקים. דבר לא ישיב לו את טריותו. מעתה ואילך יש להתרכז ולרכז מאמץ, אנשים ותקציבים לנושא אחד דחוף, בוער, קריטי, שאינו סובל דיחוי: לחולל שינוי מהפכני, קיצוני ודרמטי בהיערכותו של העורף בישראל לגרוע ולקיצון שבמצבים, כאשר לא רק איתני הטבע יקומו עלינו לכלותנו אלא גם – אולי בעיקר – אויבינו, החמושים בכוח אש גדולה ועצומה ואיומה יותר מהאש שפרצה ביערות הכרמל וגרמה את מותם של ארבעים ושניים בני אדם.
ועדת חקירה – שתיהפך לוועדת חרקירי - היא הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו עכשיו.
