הקשר המוסרי המוחלט בין העם לבין הארץ, שמבוסס על תודעת המצוות, ייוותר פורמלי בלבד אם לא נצליח להסבירו בטעם ובדעת. גם כאן נזדקק לתפישה הישראלית האורגנית, כדי להבין כיצד זה ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, איננה אמצעי בלבד, אלא חלק מהותי מהווייתה. ננסה להסביר קשר זה באמצעות הגישה האקולוגית הרווחת, המדגישה את הקשר האורגני שבין האדם לסביבתו.
הפסוק הידוע מקריאת שמע: "אם שמע תשמעו אל מצוותי... – ונתתי מטר ארצכם בעתו..." עשוי כיום להיות מובן על-רקע הגישה האקולוגית, שגורסת כי היחס בין האדם לסביבתו כבר איננו יחס של ניכור, אפילו לא סתם יחס טכני, אלא יחס מוסרי. האדם נדרש להתחשב בסביבה ולהבין שניצולה האגואיסטי איננו מוסרי ועלול לפגוע בו עצמו. הגישה האקולוגית פירושה הבנת היחס הפנימי שבין האדם לבין הסביבה. האדם הוא חלק אורגני מהסביבה והוא מאוחד עמה באחדות אורגנית. ניכורו לה ופשיעתו כלפיה הם חטא מוסרי, פגיעה במרקם הקוסמי של הבריאה. האדם אמור להיות ער וקשוב לסביבה הטבעית שלו ולהתחשב בה, בדיוק כמו שנדרש ממנו ביחס לסביבה האנושית שלו.
גם היחס בין עם ישראל לארץ ישראל הוא יחס של אחדות אורגנית. קיים כאן קשר של חיים, שמושגים רציונליסטים אינם מסוגלים לעמוד עליו. האומה וארצה הם אחדות אחת שלמה. התנהגות בלתי מוסרית של העם עלולה להביא את הארץ להקיאו ממנה. הארץ איננה אובייקט, כלי חיצוני, שאפשר לנצלו, לסחור בו, לחתוך אותו, להעבירו לזרים. היא איננה משאב של נדל"ן. לארץ ישנה נשמה והיא חשה, נושמת ומגיבה. הארץ ערה לעם היושב בה ומגיבה כלפיו בהתאם. היא איננה מקבלת עליה עם אחר ואיננה נענית לו. התורה הזהירה אותנו שאם לא נעמוד במבחן הרמה המוסרית הראויה – נגלה מן הארץ. כך היה. התורה גם הודיעה לנו ששום עם אחר לא יתבסס בארץ. היא לא תגיב כלפיו כראוי. כך אומנם היה. לאדם המערבי, הרגיל להתייחס לטבע שמסביבו כאל חפץ דומם, קשה לקבל יחס של דו-שיח קיומי כזה בין העם והארץ, אבל זהו צמצום אופקיו של האדם, לא של המציאות.
ננסה להבין יחס זה בעזרת משל מן הטבע. ניקח למשל את הצמח הידוע בשם נר הלילה החופי. הוא גדל רק באזור החוף. שם קיימים התנאים הראויים לגידולו: הקרקע, הטמפרטורה, הלחות, משטר הרוחות, זרמי האוויר הראויים מן הים, זוויות השמש, השקיעה והזריחה, החום והקור וקצב התחלפותם, כמות המשקעים ועונתם – אינסוף תנאים שיוצרים לצמח את הסביבה המתאימה לגידולו. בתפישה שטחית אפשר לחשוב שהצמח גדל על הארץ. האמת היא שהוא גדל מתוך הארץ. הצמח והארץ, הצמח והאוויר שסביבו, הצמח והסביבה האקולוגית שלו, הם אחדות אורגנית אחת ממש. אין כאן שני דברים שונים, הצמח וקרקע גידולו, אלא אחדות אורגנית. אם ננסה להעביר את הצמח לסביבה אחרת, הוא ימות. אפשר שנצליח לשתול אותו בעציץ ולחקות את תנאי הטבע, אבל אז גידולו המלאכותי יהיה ניכר בעליבותו.
זהו גם היחס בין העם והארץ – אחדות אורגנית שלמה. העם לא יכול לצמוח מחוץ לארץ מיוחדת זו על תנאיה הספציפיים. הארץ היא קרקע גידולו הטבעית היחידה, ואילו בגלות הוא יכול להישרד, איכשהו, בקיום עלוב וחסר פירות, וגם זאת רק בנסי נסים. כדי לצמוח למלוא שיעור קומתו זקוק העם לאווירה המיוחד של ארץ ישראל. אם נאמר שגם בגלות, מחוץ לקרקע גידולו הטבעית, נתן העם את פירותיו, הרי זה רק משום שאיננו משערים מה הם הפירות שהוא ראוי, עשוי ועתיד לתת באמת. אדרבה, את פירותיו האמיתיים נוכל להכיר רק מתוך השתרשותו בארצו. עם חזרתו לארצו, מתחילים כישרונותיו של העם לצוץ.
כישרונות סמויים רבים כבר התגלו. הכישרון הצבאי, החקלאי, המדעי והטכני הם רק דוגמאות ראשונות. הרבה כישרונות אחרים, רוחניים בין היתר, עתידים להופיע עם חזרת העם לעצמו. התנאים המיוחדים, החיים באומה בצוותא, המצב הגיאופוליטי הייחודי לארץ, הבעיות המיוחדות – הפנימיות והחיצוניות – שעלינו להתמודד עימן, מצבנו המיוחד במסגרת העמים, אקלימה של הארץ וסביבתה האקולוגית, מזג האוויר, השקיעות והזריחות, עונות השנה, קרינת השמש המיוחדת לארץ ישראל, טוהר הרקיע, הטמפרטורה ועוד אינסוף תנאים מיוחדים שיכולים להיווצר רק בארץ ישראל ורק מתוך חיי האומה בארץ – כל אלו עתידים להשפיע בצורה אורגנית על העם ולעורר בו את כישרונותיו הפוטנציאליים.
כדי לבטא את אומר חייו בשלמותם, דרושה לעם סביבתו האקולוגית הטבעית – ארץ ישראל, ובשלמותה. זוהי משמעות התפישה הישראלית האומרת שבורא עולם נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. זהו קשר אלוקי נשמתי שאין דרך לתאר אותו אלא כאחדות אורגנית. הארץ מצדה זקוקה לעם, לכל העם, כדי לפרוח. העם מצדו זקוק גם הוא לכל הארץ כדי לפרוח. רק במבט אנושי טכני וצר אופקים נראה שמדובר כאן בשני חלקים שונים. האמת היא תמיד שלמה.