לנגן בשלווה על כינור, כשהרגליים עומדות על מדרון של גג ממנו אפשר להידרדר בכל רגע - זהו פירוש המצב של "כנר על הגג". כלומר - להמשיך לנגן בלי לחשוב על סכנות המקום בו עומדים. זה היה גורל העם היהודי כאלפיים שנה, שהוכתב מחוסר האונים מול מצבי-רוח העם ששלט עליהם, אך מסתבר שהרגל זה נמשך גם לקראת ולאחר הקמת מדינת ישראל העצמאית. בשנים שלפני הכרזת המדינה, ראינו את זה בהתעלמות ממצב המלחמה שנכפה על היישוב, כשמדיניות הממסד הייתה - "עוד דונם ועוד עז", תוך הבלגה מופגנת לתוקפנות הקנאות האיסלאמיסטית נגדם. וכשבאירופה התחילה השמדת היהודים, המשיך הכנר על הגג לנגן בארץ, כולל קיום חגיגות עליזות וכינוסי ריקודים, כאילו יש כאן רק בעיה הומניטרית של יהודי אירופה ולא גם סכנת חיסול הסיכוי להקמת מדינה יהודית ללא העורף הדמוגרפי שלהם.
בדצמבר 1947, אחרי חודש התקפות רצחניות של ערבים על שכונות ועל כלי רכב של יהודים והשמעת איומי השמדה של הליגה הערבית, עדיין התייחס היישוב היהודי לתופעה כאל "מאורעות" של שנות ה-30: במקום להתחיל להיערך למלחמה כוללת, על כל המשתמע מכך, התחילו בעיתונות פטפוטים על "מיליציה בינלאומית" שתבוא לשמור עלינו. בסוף החודש, כשאני עומד בין קבוצת סטודנטים שזה עתה גויסו מהטכניון בחיפה, עברה מולנו לוויה של 39 יהודים שנרצחו בבתי הזיקוק - סדר גודל שחזר אחרי 63 שנים בשריפה על הכרמל, עם זעזוע דומה בקנה-מידה לאומי. במבט לאחור, זה מה שהתחיל להוריד אז את הכנר מהגג - ללחימה ברצינות ובנחישות, עד לשביתת הנשק של 1949.
הכנר עלה שוב על הגג אחרי מלחמת ששת הימים, והופל משם ביום הכיפורים של 1973. בדצמבר 1987 הוא הופיע שוב, באינתיפאדה הראשונה, הפעם - בצורת אלוף בצה"ל על מסוק, שטס לעצור קבוצת חיילים אחרי שאלה תפסו והיכו רוגמי מכוניות, באין הוראה מפורשת איך להילחם בהתקפה המחודשת על התנועה בכבישי הארץ. וכך, במקום שראשי הצבא יכינו מיד ובמקצועיוּת תורת לחימה שתתאים למצב החדש, שמענו מהם שיש כאן בסך-הכל "גל חולף", כששר הביטחון, הממונה עליהם, בכלל נעלם מהאופק. שש שנים לאחר מכן עלתה להקה שלמה של כנרים על הגג, בעקבות
הסכם אוסלו, והם ממשיכים לנגן גם כשהבית בוער.
שנים ארוכות מתפעל סוג נוסף של כנרים על הגג מהיערות ומיוזמות הייעור בהם מצטיינת ישראל, מבלי לחשוב מה גפרור או גחלת בודדים עלולים לעשות להם. שום מחשבה לא ניתנה לכך גם אחרי שהצתת יערות הפכה חלק ממלחמת הטרור נגד ישראל. בני הדור שלי עדיין זוכרים את מגדלי התצפית שהיו סימן היכר לפיקוח מכבי אש על הסביבה, אבל פיזורם ותפעולם בשטחי היערות נראה יקר מדי. כיום הם לא דרושים יותר: בתחנות הכבאים בעיר תולים עליהם את צינורות הכיבוי להתייבש, כשההתראות על שריפה מגיעות בטלפון, ובשטחי היערות - מספיק להקים עמודים בודדים עם מצלמות ביטחון בפיזור מתאים, כשתורן אחד מפקח עליהן 24 שעות ביממה מחמ"ל מרכזי. שום חשיבה מערכתית לא הוקדשה לנושא זה, כולל חיבור ההגנה מאש עם ביטחון הפנים ברמה הלאומית ומדיניות התפיסה והענישה של המציתים. מה ששומעים זה בעיקר ויכוח על תקציבים, שחוכמת השימוש בהם מוטלת בספק.
בתורות הביטחון בעולם יש דבר שקרוי - סל האיומים. זהו ריכוז, המתעדכן בקביעות, של אירועים משוערים שיכולים לאיים על בטחון המדינה ותושביה. וזה כולל איומים פיזיים, כלכליים, פוליטיים ואידיאולוגיים. מול הסל הזה צריכים קברניטי הביטחון להכין באופן שוטף את האמצעים והשיטות להדברת האיומים. דבר זה לא קיים אצלנו, וכשראינו התארגנות מחודשת אחרי אסון - זה היה בהכנה לאיום שחלף ולא לזה הצפוי. הגיע הזמן שמישהו ירד מהגג וישקיע חשיבה רצינית ומקצועית לצרכי הביטחון הלאומי של ישראל, על כל היבטיו, גם בהגנה משריפות.
