הזמן: שנת 1933, המקום: מחנה האוהלים של קיבוץ "בנימינה", אי שם בחורשות בנימינה. האיש: חנן קלנבורט, המכונה גם חונקה, ששינה את שמו לאיילתי, לכבוד אחיו, יהודה איילתי, ממייסדי קיבוץ איילת השחר. חונקה נמלט מהבולשת הבריטית שרדפה אחריו בשל חברותו במפלגת ה-פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית.
הוא היה בטוח שיימצא מקלט באוהלי חבריו - ובנימין - ניומקה גילאי בראשם. אבל הוא טעה בגדול. באוהלי בנימינה החברים נחרדו מהאפשרות שהבולשת תגיע בעקבותיו. סכנת גירוש מיידי איימה עליהם, על כולם. וגם חבריו הטובים נאלצו לבגוד בו. זה היה רגע קשה לכולם: לחונקה, איש 'השומר הצעיר' מהעיירה סופוצקין שליד ביאליסטוק. לחברים הטובים שנקרעו בין האפשרות למלטו או להסגירו או להרחיקו. לפק"פ, שנאנקה תחת כובד ידה של הבולשת הבריטית. ליהודה איילתי ומשפחתו באיילת השחר, שחשבו אפילו להתנתק מהאח הצעיר הסורר.
חבריו בגן-שמואל בחרו. הם לא מילטו אותו, אבל הם גם לא הסגירוהו לבריטים. הם התנפלו עליו באוהל, כפתו אותו, עשו לו מעין "שמיכה", תקעו לו מכות-רצח, והשאירוהו מחרחר בחולות של פרדס חנה הסמוכה. חונקה איילתי בעל תשע הנשמות, התאושש, השיג מסמכים מזוייפים נסע לחיפה, וברגע האחרון נמלט לצרפת באוניה פולנית. הוא עוד הספיק לנפנף לשלום לבלשים שעמדו מתנשפים על הרציף. בהגיעו לצרפת התקבל בזרועות פתוחות על-ידי הציבור הקומוניסטי-יידישיסטי, והפך לעיתונאי וסופר. הוא לא שב ארצה שנים רבות. חמש עשרה או שש עשרה שנה חלפו, בטרם שב מניו-יורק לבקר את יקיריו שבארץ. וביניהם כמובן גם את אנשי גן-שמואל שחסו על נשמתו אבל לא על גופו.
נער הייתי אצל הוריי, כשחונקה איילתי הגיע לבקרם בפעם הראשונה, בעין החורש. גם אצלנו היו לו ידידי נפש. מהקן בביאליסטוק, מהגימנסיה העברית ומעיירת הולדתו סופוצקין. ראש וראשון לידידיו אצלנו היה איזק אייבשיץ הזכור לטוב. האיש שקומם את ביח"ר פחמ"ס, והפכו ממסגריה עלובה ופחחיה דלה למפעל מודרני שהקיבוץ כולו נסמך עליו. אני זוכר את כסא הנוח הישן שאסתר אייבשיץ הייתה מעמידה לכבודו על המדשאה, ומזיזה כל כמה שעות, שלא ייצלה חו"ח בשמש.
אני זוכר את היידיש המצורפתת שלו, את הג'רוזלם פוסט הראשון בקיבוץ, שאיזק היה חותם עליו במיוחד לימי ביקורו. אני זוכר את השיחות הארוכות שהיה מנהל עם אבא ואמא, ביידיש, במעט עברית נלעגת ובצרפתית. ולא אשכח לאסתר אייבשיץ את חסדה, איך הייתה רצה אחרי חסרת נשימה, ומשדלת אותי בכל לשון של שידול שאצטרף אליהם, שאקשיב לחונקה ושאלמד ממנו מה שאפשר.
אבא חיבב אותו ואת סיפוריו, אבל באותן שנים של אדיקות ציונית, הוא לא סלח לו חטא לכתו אחרי הפק"פ המוקצה מחמת מיאוס, ולא את פשע ירידתו מהארץ. ואני, כדרכו הטיפשית של נער מתבגר, כלל לא יכולתי לסבול את שידוליה של אסתר ועשיתי כל שביכולתי להתחמק מהזמנתה. אוי כמה שאני מצטער על כך היום! איזה איש מעניין היה, איזה גורל חיים צבעוני היה לו! לא רק המכות הנוראות שחטף בגן-שמואל, אלא גם ספרו הראשון, הרומן בעברית "במחילות", נשמט מעיניי. חנוך ברטוב היקר, מורי ורבי, חתן פרס ישראל, סיפר לי איך הלהיט הרומן הזה את דמיהם החומרים של נערי פתח תקוה המיוחמים. חונקה איילתי כתב לראשונה בעברית, בגלוי, מה עשו החלוצים הצעירים עם החלוצות בהכשרה בגולה בטרם עליה.
חנוך זכר לספר לי שהם החביאו את הספר מתחת לכריות בבתים ומתחת לעיתונים בבית הספר. הם שינו את שמו: לא "במחילות" - אלא - "באוהלים". מכנסיהם הקצרים שהופשלו אל על בשל תשוקת נעורים עזה, הפכו למעין אוהלים. והתשוקה הנסתרת פרצה בכל עוז מבעד לפתחי המכנסיים.
אבל הוא לא שב לכתוב בעברית. עם מנוסתו לצרפת שב אל היידיש, ובשנות ישיבתו בניו-יורק עבר לכתיבה באנגלית. היה לו שיגעון קיבעוני, הוא השתוקק שספריו יתורגמו לעברית! וכיוון שהתעשר באמריקה, הציע תשלום מכובד למתרגמים בארץ. וכך הצטברו בספריה הישנה שלנו כמה מספריו, שלימים קראתים בשקיקה מאוחרת.
הסופר יוסל בירשטיין סיפר כמה מוזרה הייתה פגישתם האחרונה. איילתי גר בדירה מהודרת, מעין כלוב של זהב, שכמעט ולא יצא ממנה. בסלון רצו רצועות של אור עם שערי הבורסה הניו-יורקית. באחרית ימיו היה סוחר בבורסה. וכשנפרד מיוסל, הלך אחורנית ופניו כלפי יוסל, כדי לוודא שלא יגנוב האורח מישראל שום חפץ מחפציו היקרים! יוסל כתב עליו בין שאר דמויות של סופרי יידיש זקנים, בספרו "פנים בענן".
לפני כמה שנים שוחחתי עם פייגה אילנית ז'ל, חכי"ת לשעבר, ואמו של אורי אילן. היא שהתה בבית ההורים בגן שמואל. הייתה כבר חולה אבל עדיין צלולה. וכששאלתיה, האם הייתה חוזרת על מה שעשו לו בחורי גן-שמואל בשעתו, לא היססה שנייה ואמרה: ועוד איך! ועוד יותר, הייתי מכה אותו עד צאת נשמתו! יכול היה להרוס אז את כל הקיבוץ! ובזיכרונותיו של ניומקה גילאי, ששלחה לי הארכיונאית נטע סיון, מצאתי קטע מרגש, שבו ניומקה ממש מתחרט על דבר אחד בחייו: שלא סייע לידידו הטוב, חונקה איילתי, כשהתנפלו עליו אנשי בנימינה, ולא הסתיר אותו גם מהם וגם מהבריטים! ממש מדהים, איך אנשים לא משתנים ומחזיקים עד יומם האחרון בהשקפות הנעורים שלהם.
לימים כתבתי על חונקה איילתי לא מעט, וגם מאמר ארוך, אקדמי למחצה, שנדפס בכתב עת מכובד. אבל אינני יכול לסלוח לעצמי, שהחמצתי אותו ככה, ולא הבנתי איזה גורל יהודי מרתק מצוי ממש מעבר לחלון של חדר הוריי הישן.