עוד לוחשים הגחלים במורדות הר הכרמל והצרות של ראש הממשלה
בנימין נתניהו אינן נגמרות. בזמן שהתחפש לג'וליאני מקומי, והצטלם עם שלל טייסים וכבאים אמיצים על-רקע תמרות העשן, הכריזו שרי החוץ של ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי על הכרתם במדינה הפלשתינית בשטחי יהודה ושומרון במתווה 1967. צרה נוספת נחתה מכיוונה של ארצות הברית בהודיעה כי נושא הקפאת הבנייה בהתנחלויות יורד מהפרק וכך כנראה גם התהליך המדיני העצל בין נתניהו לאבו מאזן. וכך, בזמן שנתניהו גורר רגליים, מרכז מאמצים בשמירה על יציבות קואליציה ניצית ונפיצה, ומעדיף לפייס את חברי הכנסת חוטובלי ולוין על-חשבון שאר העולם, עולה הרושם כי ניהול משא-ומתן על הסדר הקבע מעט גדול על ראש ממשלת ישראל הנוכחי. כעת מתקרבת הכרעה מהסוג שנתניהו חושש ממנה. ההכרזה המשולשת המכירה במדינת פלשתין המתהווה הגיעה במטרה לנסות ולהפיח חיים בתהליך המדיני אך בעקבות ההודאה האמריקנית בכישלון התיווך, סופה ליצור אפקט דומינו. עוד ועוד מדינות בעולם ייצאו בהכרזות דומות וייצרו את בסיס התמיכה הדיפלומטי (שכן התשתית המוסדית כבר קיימת) להכרזת עצמאות חד-צדדית מטעם ראשי הרשות הפלשתינית.
באיחור של שישים שנים לערך לאחר ההכרזה החד-צדדית על הקמת מדינת ישראל, מגיעה ההנהגה הפלשתינית אט-אט לתובנה החד-צדדית שלה בכל הקשור לסיום הסכסוך. לאורך שנים מנכסים הפלשתינים דפוסי מאבק לאומיים מזירות שונות בעולם, ובמרכזם המאבק המזוין שהפך נחלתם של מיעוטים לאומיים רבים. מהמאבק האירי שאבו הפלשתינים את הגישה לפיה עליהם לנהל את אוכלוסייתם הכבושה תוך הקמת מוסדות עצמאיים ובלתי תלויים, באמצעות התעלמות מהכובש עד שיכיר במוסדות הללו ואף יסייע ליציבותם כמקרה אש"ף בעבר והרשות כיום. ניהול עצמאי זה מבסס בעולם את ההכרה הגוברת כי התעקשותו הפטאלית של הכוח הישראלי הקולוניאלי לכפות עצמו על הפלשתינים מיותרת, היות שבמציאות הנוכחית אין הם זקוקים למדינת ישראל ותשתיותיה על-מנת לנהל את ענייניהם. הכרזת ההכרה בפלשתין תעודד את ראשי הרשות לחקות מודל נוסף לניהול מאבק לאומי, המודל המנהיגותי של בן-גוריון ולקבוע שבאין מסכימים הניצים, יש לקבוע עובדות בשטח, ולהכריז.
איומם של אבו מאזן וסלאם פיאד בהקמת מדינה המתבססת על הכרת מדינות העולם ביישות המתהווה גורם לנתניהו, ליברמן ושות' להיראות כרודפים אחר רכבת שמתרחקת במהירות מהתחנה. ראש ממשלת ישראל קבע שאם אכן יקרה הדבר, הוא רואה בהסכמי עבר, לרבות אוסלו - מבוטלים, אבל אמירות מהסוג הזה כבר לא עושות רושם על-אף אחד ב"שכונה הקשה" שישראל חלק ממנה במזרח התיכון וחמור מכך, גם בעולם. אלו עוד איומים משמעותיים נותרו לנתניהו בארסנל? האם יכבוש מחדש את שטחי יהודה ושומרון? בכך רק יגביר את דה-הלגיטימציה למדיניות ישראל בעולם, ויעורר ביקורת מוחצת דווקא מבית. נקעה נפשו של העם בישראל מכיבוש הגדה בעידוד הצהרות עבר של נתניהו בעצמו על הקמת שתי מדינות ולכן צעד שכזה יהיה הרה-אסון לביבי. האם ינתק את הפלשתינים מתשתיות אלמנטריות כמים וחשמל? הדבר יצייר את הממשלה כדמונית ומרושעת המתעמרת באוכלוסיה חלשה, ויעודד המשך חרמות וסנקציות בינלאומיות.
אם אכן יתממש איום ההכרזה, עדיין יש ביכולתו של נתניהו להטיל סנקציות חסרות שיניים על הפלשתינים, אך מול מדינות העולם המכירות בפלשתין אין להנהגה בישראל שום יכולת לעמוד בפרץ. האם הסכמי מסחר עם ארגנטינה מוטלים כעת בספק? האם הסכמי נשק חשאיים בוטלו עם ברזיל? אין לממשלת ישראל הנוכחית, אשר שר החוץ שלה מוכר ברבים כפרסונה נון גראטה, שום יכולת או רצון להגיע למשבר דיפלומטי עם המדינות המעטות שעוד נותרו בקשרים טובים עימה. מה יקרה כאשר אותן מדינות ישלחו שגרירים לכהן במדינת פלשתין? הרי תמיד נותרה האפשרות לעכבם עד גירוש בנתב"ג, ובנוסף לזמן את השגרירים של אותן מדינות בארץ, לשיחת נזיפה נוסח
דני איילון בהושיבם על שרפרף נמוך תוך הפגנת פנים זעופות.
הדרך היחידה להתמודדות עם כל הכתוב מעלה, היא לגשת למשא-ומתן רציני, מבלי להתעקש על הצהרות חלולות מטעם הפלשתינים בדבר אופייה וצביונה של המדינה בישראל. היות שישראל היא הצד הכובש, חלה עליה אחריות גדולה יותר לסיום הסכסוך, ואם הדבר מחייב הקפאת בנייה לצורך קיום שיחות, על נתניהו לבלוע את הצפרדע. השדרה השלטונית בירושלים אינה מבינה עדיין את גודל הנזק המתעצם לתדמיתה כסרבנית בעת שאין שיחות בין הצדדים, ומנגד הפלשתינים מחזקים את הלגיטימציה לדרישתם הלאומית בעולם. אם נתניהו, בנו של ההיסטוריון בן-ציון, אינו רוצה להיזכר בהיסטוריה כמנהיג הישראלי שדחק בפלשתינים לבצע מחטף נוסח הכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה, עליו לרוץ למשא-ומתן אמיתי, ועכשיו.
