נפלה לידי חוברת צנומה, כחולה, עם הכותרת "השותפים האסטרטגיים החדשים של ישראל: טורקיה והודו". משכה את תשומת לבי המלה "החדשים". לכן מיהרתי למצוא את תאריך ההדפסה של החוברת: רמת גן, יולי 2008.
זאת אומרת לא כל כך עתיקה, החוברת הזאת.
מי ניבא ולא ידע מה שניבא?
פרופ' אפרים ענבר. פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ומנהל מרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים. תחום התמחותו הוא בעיות ביטחון לאומי במזרח התיכון. פרופ' ענבר שימש חוקר אורח במרכז הבינלאומי וודרו וילסון בוושינגטון ועמית מחקר במכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים בלונדון.
פרופ' ענבר פרסם ספרים בנושא ביטחון לאומי וביניהם מושגי יסוד ביחסים בינלאומיים: המלחמה, רבין והביטחון הלאומי של ישראל ועוד.
דפדפתי בחוברת ומצאתי בעמוד 3: ..."טורקיה נהנתה בצורה חלקית בלבד מה'דיבידנדים של השלום' בסיומה של המלחמה הקרה, מפני שמצאה את עצמה עדיין בסביבה עוינת...
..."שתי המדינות (ישראל וטורקיה - י.ד.) היו שותפות לחששות דומים באזור בנוגע לסוגיות אסטרטגיות חשובות כגון סוריה, הפצת נשק להשמדה המונית, הסכנות שבאיסלאם הקיצוני, ועתיד מרכז אסיה... סיומה של המלחמה הקרה איפשר חופש פעולה גדול יותר, בעיקר למדינות הרוויזיוניסטיות באזור - אירן, עירק וסוריה.
"בשנות התשעים היו שלוש מדינות אלו יריבות לישראל ולטורקיה... אנקרה וירושלים גם לא ראו בעין יפה את ניסיונה של אירן להרחיב את השפעתה בין מדינות מרכז אסיה החדשות שרוב אוכלוסייתן מוסלמית"...
ובעמוד 6 נאמר ..."רצפ טאיפ ארדוגאן, ראש ממשלת טורקיה, הבהיר לנציגי ארגונים יהודיים באמריקה, שעמם נפגש מיד אחרי נצחונו בבחירות 2002, שהוא מצדד בהמשכת היחסים הטובים עם ישראל ואף בהרחבתם"...
מסקנה? לפני שנתיים גם פרופסור למדע המדינה לא חזה את מצב יחסינו עם "השותף האסטרטגי החדש"...
