כשאנו נותנים לילד פרס כי אכל יפה, אל נתפלא אם כך גם יעניש אותנו, או לחילופין ירבה בכך כדי לשמח אותנו או את עצמו.
כשאנו דורשים שיאכל גם מה שאינו אוהב ונכנסים למערכה כללית נגדו – איומים ועונשים - אל נתפלא אם זה יהיה גם הנשק שלו. אם אנחנו יושבים מולו שעות בשירים ובריקודים על-מנת להנעים לו את הארוחה וכדי לסייע לו לאכול אותה – הרי שבכך הכנסנו את הארחות לסוג של חובה מורכבת ומתישה בחייו של הילד.
אכילה היא צורך טבעי לחיים של כל יצור אנוש וכל יצור נושם בכלל. אלא אם הוא חש לא טוב או יש בעיה רפואית חלילה.מרבית בני האדם אוכלים כשהם רעבים, מפסיקים כשהם שבעים. מרבית בני האדם אוכלים כי זה טעים להם, לא אוכלים – כי זה לא טעים, או פשוט כי אינם רעבים. אין צורך בתעמולה גדולה לפרסום האוכל ולחיפוש דרכים לשכנע ולעודד לאכול עוד ועוד..
כל התערבות בתחושותיו ובטעמיו של הילד מפרה את האיזון הטבעי שלו ומתנתקת אותו מהחיבור הטבעי והקשוב שלו לצרכיו הפשוטים.
לפעמים יש קשר בין התייחסות המשפחה לאכילה, לבין הפרעות אכילה.
כשהילד גדל בסביבה שבה פשוט אוכלים, לפעמים זה טעים ולפעמים פחות. קשובים לכך שהוא אינו רעב, או שהוא רעב, מתייחסים בענייניות ומעניקים – הרי שזוהי הגישה הבריאה הטבעית והנכונה לאוכל ולכל הסובב לו.
כשמתייחסים לאוכל בצורה מוגזמת. מדברים על זה יותר מידי, טורחים יותר מידי סביב המזון – הכנתו וכדו', כאשר מכריחים לאכול באיומים או בתחנונים, הילד גדל במערכת של תזונה מעוותת.
הילד שבטבעו חש ברעב שלו ובצורך למזון עלול לאבד את התחושה הטבעית לרעב. הוא עלול להתייחס לאכילה כלשדה קרב, או לחילופין כשדה תאוות והנאות מוגזמות.
חשוב שהאוכל יהיה טעים, נעים לעין ומזין. אבל רק כסיפוק הצורך הטבעי שלנו במזון.
הפרעות אכילה - אכלני יתר, או סרבני אכילה - הינם בדרך כלל סימפטום של מערכה מורכבת ומיותרת בשדה הארוחות. כדי לנטרל את ההשפעה השלילית הזאת על הילד. חשוב להפחית מההתעסקות הגדולה באוכל: שיחות יתר, דיוני יתר, אילוצי יתר, איומי יתר וחששות יתר.
וכך להחזיר את האוכל למקום הטבעי שלו: לצורך טבעי ופשוט שבו יש גם אפשרות ליהנות לפעמים מארוחות מיוחדות.
