"נוכח המתרחש בישראל, מבקשים ממני להירגע..."

אני סטודנט ישראלי באיטליה, ועוסק גם בייעוץ לסטודנטים שמעוניינים להגיע ללמוד באיטליה. חלק ניכר מהם הם ישראלים, חבר'ה צעירים משובחים שמדינת ה"מרגיעים" מונעת מהם ללמוד את המקצוע שהם רוצים לעסוק בו בחייהם. רובם מ"משפחות טובות" עם כסף, וכולם רוצים ללמוד. רובם בוגרי צבא, מחוסרי כל בסיס אינטלקטואלי, אחרי שחיטת מערכות כללית של הצבא. השבוע הגיעה לפגישת יעוץ איתי בחורה בת 32, עורכת-דין פלילית בעלת משרד משלה. היא ועוד שלושה חברים, כולם עורכי-דין בעלי משרדים, רוצים פשוט לעבור לחיות באיטליה. כאשר אני נתקל במקרים כאלו, אני נחרד ומתחיל לגמגם. הם לא רוצים לחיות בישראל יותר. הם מוכנים לקחת עשרות אלפי שקלים ולעזוב לארץ אחרת, ארץ שזרים נלחמו על עצמאותה, ארץ שלא מחכה להם. הם ילמדו מקצוע חדש, סביבה חדשה ויתרחקו מישראל. הפגישה הזו הייתה אחת הקשות ביותר לי. הכרתי ישראלים רבים שלמדו באיטליה, וכבר חיים בישראל ועוסקים במקצועם: רופאים, עורכי-דין, אמנים, אדריכלים ועוד. אבל ארבעת החבר'ה המדהימים והמוצלחים - פשוט לא רוצים לחיות בישראל יותר. יומי נצבע בשחור. אני לא רגוע. לא רוצה להירגע. לא רוצה שירגיעו אותי. אני בפאניקה. אני חרד, אני פוחד. אני לא רוצה להירגע, אני רוצה להתפוצץ. ואני אילם ומשותק. אולי קצת פחות אילם מעוד כמה חבר'ה שמחר יצלצלו אליי, וגם הם יחליטו שהם לא רוצים לחיות כאן יותר. לא צריך נתונים, לא צריך מסמכים, לא צריך כלום חוץ מכמה צעירים משובחים שזונחים את החלום הציוני - בשביל להבין את גודל הכישלון, את חומרת המצב. תתארו את זה איך שתתארו, תרגיעו כמה שתרגיעו, תחייכו בהבנה ובסימפטיה ותזרקו לאוויר איזו הלצה - המצב לא קשה, המצב לא רע, המצב הוא על גבול אסון. פעילי שמאל - את היומרה לעשות שינוי יילדתם אתם. היומרה הזו לא יכולה לספוג את מערך הבלמים שאתם מפעילים עליה. את היומרה לא מעניין העבר שלכם, העתיד שלכם, המקצוע שלכם, שעות הפנאי שלכם, הצרכים שלכם, ובאופן כללי מי שאתם ומה שאתם. היא טוטאלית. ועד שלא תסונכרן באופן מעשי בין המילים לפרקטיקה, היא תהיה עקרה וחיוורת. אין לי מושג מאין אתם שואבים את התקדימים ההיסטוריים שאתם מכירים לביצוע שינויים מרחיקי-לכת בחברה. הידע הדל שלי מפגיש אותי רק עם פעולות טוטאליות, כאלו שבאות בראש סדר העדיפויות, לפני העבודה, לפני המשפחה, לפני הכל. ככה מלמדת ההיסטוריה. מה נגיד לארבעת החבר'ה שתיארתי? איזו קלישאה מצ'ואיסטית ישראלית נמציא להם? שברגע שתהיה שואה הם יברחו לישראל כמו ג'וקים? שהם בוגדים? עריקים? במה אפשר להאשים אותם? ואם כבר להאשים אותם, אולי צריך קודם להגיע אליהם, לדבר איתם? אחרי שחבר הכנסת ניצן הורוביץ סיפר לי שבכנסת האפרטהייד כבר איננו בושה, שהגזענות היא נחלת הכלל, ושהוא חסר-אונים - מה יש לי להירגע? אתם, פעילי השמאל, כותבים מאמרים שאמורים להעביר בן-אדם על דעתו, ואז מבקשים התנהלות של בדואי זקן שממתין לאורח בלב מדבר. אתם מספרים על מציאות של אנשים שסובלים ברגעים אלו ממש את כל החוליים שבני האדם הצליחו להנחיל למין האנושי, ורוצים להמשיך ולהיראות כמו הגנרל, או "השר לענייני...", שכל הזמן חייבים להגיד שהכל, אבל ה-כ-ל, בסדר, או "תחת שליטה". אני לא רגוע, ואני לא אירגע, ואני אמשיך לקלקל את מסלול חיי התקין בניסיונות הזויים לשנות ולהשפיע...