הממשל בישראל מתבסס על היכולת להקים קואליציה מדינית רחבה, שבה יש סוג של הסכמה על דרך ועל עקרונות יסוד, שיובילו את המדיניות של ה
ממשלה. ממשלת ביבי שהיא "רחבה" מבחינת מספר החברים בה היא צרה מבחינת ההסכמה בה, ולכן היא אינה מצליחה לייצר שום מהלך. מדובר בקואליציה מדומה, שבה חברי הממשלה לא הצליחו לייצר מחנה משותף או דרך מוסכמת, שתחבר ביניהם מלבד הרצון לשבת בממשלה. המפלגות השונות החברות בקואליציה של ביבי, אינן חולקות אינטרס משותף, ברמה המדינית או ברמה החברתית, ולכן כל מהלך שהן מנסות ליישם מגיעה למבוי סתום, שמאלץ את הממשלה לחזור לקיפאון. הקיפאון הוא בכל התחומים ולא רק בתחום המדיני, כאשר התוצאה היא מדיניות זיג זג של ראש הממשלה, ששבוי במאבק אינטרסים בין המפלגות השונות. נתניהו הבטיח הבטחות ברורות לבוחרים שלו לפני הבחירות, אבל לא רק שהוא לא מצליח לייצר את המדיניות המפוקפקת שהוא הבטיח, הוא גם לא מצליח לייצר שום מדיניות הגיוניות עקבית אחרת או חזון אלטרנטיבי.
ברמה המדינית נתניהו שבוי בין הדרישות של מפלגת העבודה, שהצטרפותה לממשלת ימין קיצונית היא הזויה, לבין ההתלהמות של חברי ישראל בתינו, וכמה חברים במפלגתו שמפגינים עמדות קיצוניות במיוחד. התוצאה היא מדיניות לא עקבית שבה נתניהו מצד אחד מצהיר שהוא מחויב לתהליך שלום, ומנהל מדיניות שנראית כאילו היא צועדת בכיוון חיובי של תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית, אך מצד שני הוא מתקשה להציג עמדה קוהרנטית על הסדר קבע עתידי אל מול הפלשתינים. נתניהו לא חשב מראש על ההשלכות של בניית קואליציה כה מקוטבת, ולכן הוא נקלע לשיתוק המדיני שבו היום נמצאת הממשלה. ממשלה שבה פועל שר חוץ קיצוני ללא לאות לבטל ולדחות כל יוזמה מדינית להסכם עם הפלשתינים, ומצד שני פועל בה שר ביטחון מתוסכל ומבודד כדי לקדם שלום, אינה יכולה לייצר מדיניות אחידה, כי היא לכודה במאבקים הפנימיים שלה. ביבי גם לא לקח בחשבון את המחיר הבלתי נסבל שיצטרך לשלם עבור צירופו של ליברמן לממשלה, כאשר בניגוד לממשלות קודמות, המחיר שהממשלה נאלצה לשלם, כדי לקנות את אמון הקהילה הבינלאומית, היה גבוהה במיוחד. הדרישה להקפאה היא תוצאה ישירה של צירופו של ליברמן לממשלה, ושל ההצהרות הלוחמניות שלו, ולכך ביבי יכול לבוא עכשיו בטענות רק לעצמו, ולהפסיק להאשים את העולם.
המדיניות החברתית של ממשלת ביבי גם היא לא ברורה, והיא סובלת מכשלים לא פחות חמורים, שנובעים מהקיטוב בין המפלגות החברות בממשלה. ביבי בעקשנות מרושעת מנסה לקדם במדינה מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית, למרות שמדיניות זאת הוכיחה את עצמה ככושלת במדינות אחרות, ונחשבת לאחד מהגורמים למשבר הגדול בארה"ב. מדיניות זאת היא לכל הדעות בעייתית, אבל הבעיה הגדולה יותר היא שאפילו במדיניות זאת ראש הממשלה מזגזג ולא רק שהוא פוגע בחלשים ומחזק את העשירים, הוא גם במקביל נכנע לאינטרסים סקטוריאליים של המפלגות החרדיות. מה הפלא לכן שבעוד דוח העוני שהתפרסם לאחרונה מעיד על עליה משמעותית במספר העניים העובדים בישראל, מחליט ביבי להעניק עוד כספים לתלמידי ישיבות בטלנים, ובאותו זמן גם מכריז על קיצוץ במיסים שמוטלים על חברות. העוני לא מעניין את ביבי באותה המידה שמעניינת אותו ההישרדות הפוליטית שלו, ולכן הוא מוכן לקחת עוד כסף מהעניים כדי לממן את הקואליציה שלו. נתניהו גם לא שומע את זעקות הכבאים שסובלים ממחסור גדול בתקציבים, או את זעקת המורים שלא עומדים בעומס בכיתות הלימוד, אבל הוא כן שומע את קולו של אלי ישי שבצורה נבזית מנצל את חולשת הממשלה לטובת הסקטור שלו, ומצליח להגדיל יותר ויותר את הקצבאות.
ממשלה כזאת שבה אין הסכמה על דרך וחזון ביטחוני חברתי, ושהדבר היחידי שמחבר אותה הוא הצורך לשרוד, היא לכן קואליציה מדומה שאינה יכולה להגשים שום מטרה. הממשלה הזאת לכן לא תשיג שלום, לא תוביל לשינוי בסדר העדיפויות הלאומי, ותיזכר כממשלה גרועה שלא עשתה כלום עבור המדינה.