אחת ההבחנות המשמעותיות בתורת ההחלטות, המתייחסת לשאלה מהי החלטה נכונה, קובעת שהיא זו המגיבה בזמן אמת לפי המידע שיש בידי המחליט. ואם בידי המחליט יש מידע שהעורף מופקר לחלוטין במקרה של שימוש באופציה צבאית התקפית, הוא חייב להעלות נושא זה לדיון ולהתייחס לתרחישי האימה העלולים לפקוד את העורף. אם הדיון הזה לא נעשה, הרי שהמחליט נכשל בתפקידו. אם המידע היה בידו והוא החליט למרות הכל לעלות על פסים התקפיים ולהפקיר את העורף לאלילת המזל, הרי המחליט נתפש כמי שהחליט החלטה לא נכונה. ליתר דיוק, החלטה לא אחראית ומופקרת.
ההחלטות של כל ממשלות ישראל לבסס את קיומנו וניווט יחסינו עם שכנינו על בסיס בנייה רק של כוח התקפי מוחץ - זו החלטה מופקרת.
ההחלטה בדבר הצטיידות מסיבית במטוסי תקיפה מן הדור החדש, חמקניים ולא חמקניים, מחייבת הוצאות של עשרות מיליארדי דולרים; "זו החלטה המבוססת על תפישה כוחנית מיושנת" - כך כותב פרופסור שלמה אבינרי בהארץ מיום 10.12.10.
ההחלטה על רכישת ציוד התקפי וביטול הטיסת העורפית לכיבוי אש זו החלטה שביסודה מונחת התפישה, שביטחון מתמצה רק בכלי נשק התקפיים. כלשון פרופסור אבינרי:
"יותר פלדה - יותר ביטחון, יותר יכולת תקיפה - יותר ביטחון, יותר טריטוריה - יותר ביטחון" (שם).
התפישה, לפיה נעביר את המתקפה עם כוחות סדירים לשָׁם - אין לה אחיזה כיום. השָׁם הוא כאן. השָׁם הוא לא מאחורי תעלת סואץ. השָׁם הוא בחיפה על מפעלי התעשיה שבה ועל הכרמל. השָׁם הוא תושבי מדינת ישראל כולה - יהודים וערבים.
האופציה של תפיסה התקפית נראית היום בכל מערומיה לאור הלקחים הכואבים של האסון בכרמל, אסון שגבה מחיר דמים כואב של 43 אזרחי מדינת ישראל. מחיר שנגבה כתוצאה מהיעדר יכולת מינימלית להגיש עזרה לכיבוי אש.
השריפה בכרמל, בגמלא, הנס שהתחולל במגדל שלום, כל אלה מחייבים אותנו כחברה לחשבון נפש. האם הרפתקה צבאית התקפית נוסח המתקפה של ממשלת אולמרט - מהיום להיום - אינה בבחינת הפקרת עורף אזרחי למחיר דמים, שעלול לעלות לדרגה של אסון לאומי.
חשוב מאוד שממשלת ישראל תתעשת. תוסיף מיד תקנים לכבאים. תבנה תחנות כיבוי במרכזים בהם אין תחנות כיבוי. תרכוש ציוד חדש להחלפת ה"ענתיקות", שחורשות את הכבישים למעלה משלושים שנה. תרכוש סולמות - שאינם בנמצא כיום - לכיבוי שריפות בקומות גבוהות. תקים טייסת כיבוי. אבל מעל לכל, למען העורף האזרחי חייבת מדינת ישראל לבסס את קיומנו לא על אופציות התקפיות, אלא על האופציה של דיאלוג כן ואמיתי, דיאלוג שיסתיים בכך שישראל תפסיק להיות מדינה כובשת.
הלקח שלי מהשריפה הכואבת בכרמל, שאופציה צבאית פירושה להבות אש, שאינני יודע אם נוכל לכבותן. במקום שריפות, להחליט מיד על סיום הכיבוש. אולי מעז - כואב ומדמם, שורף וצורב - יֵצֵא מתוק.
