אלה שרוצים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את אסון השריפה בכרמל, הם אותם אנשים שלחמו בחירוף נפש נדיר, נגד הקמתה של ועדה כזאת אחרי מחדל מלחמת לבנון השנייה. למרות פערי הכישלון בין שני האירועים.
הניחו על כף המאזניים האחת את כמות האזרחים שדרשו והפגינו למען הקמתה של ועדה כזאת אחרי המלחמה, ואת מספרם של הדורשים אותה היום. ההבדל - מאות אלפים. אחרי המלחמה, דרישת המאות אלפים הייתה אותנטית, והיום רואים את הבודדים רק באולפנים. הניחו על כף המאזניים את איכות הניהול של המנהיגים. אחרי כיבוי השריפה, נתניהו עלה בסקרים, מה שמוכיח שהציבור סבור שהתנהלותו הייתה ברמה טובה, ואולמרט אחרי המלחמה התרסק לרסיסים.
לכו אחרי האינטרס ותגיעו לאלה שרוצים בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית: התקשורת וקדימה. שנאת התקשורת את
בנימין נתניהו איננה דבר חדש. אחרי לידת העיתון המצליח "ישראל היום", השנאה הזאת גברה. עם קדימה, הסיפור הוא פוליטיקה מהזן המאוס.
ולגופו של עניין, את אסון השריפה בכרמל, צריך לחלק לשלושה נושאי התייחסות.
א) איך קרה שנהג האוטובוס החליט לנסוע לתוך הלהבות.
ב) מי אחראי לעובדה שיש בישראל מערך כיבוי מיושן.
ג) ההתנהלות של ראש הממשלה נתניהו מרגע ששמע על האסון.
מה שהפך את השריפה לאסון מזעזע, היה מותם של 43 בני אדם. למעט אחת, כולם נוסעי האוטובוס. לראש הממשלה אין שום קשר לנסיעה הזאת. צרכני התקשורת לא קיבלו מידע ברור לפשר החלטת הנהג לנסוע לכיוון האש. זה לא מקרי. יש למישהו אינטרס למקד את הכעס כלפי ראש הממשלה, ופרסום הסיבה לטעות הטראגית של הנהג עלולה לדלל את הזעם כלפיו.
לגבי העובדה שבישראל יש מערך כיבוי מיושן, נעדר יכולת להתמודד עם שריפה חריגה (ונדירה) - מדובר בטענה ישנה. ממשלות קודמות אחראיות לכך. שמענו על סיכול תוכנית הצטיידות שהציג השר אליהו ישי בממשלת שרון הראשונה (2002). למעט שרי שס, כל השרים הצביעו נגד התוכנית, כולל הגברת
ציפי לבני.
