לפני מספר ימים קיבלתי צלצול טלפון לא מזוהה. על הקו הייתה נציגה מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל). "שלום מר שריג", היא פנתה אלי תוך שהיא מציגה עצמה. "האם יש לך איזושהי הסתייגות מהדוח השנתי שלך ל-2009", שאלה. "לא", השבתי. "אם כך", היא אמרה, "תגיע אלינו בהקדם, כדי לשלם את הפרשי השומה בסך...".
המל"ל הוא המוסד היחידי במדינה, שהחברות בו היא חובה: שמישהו רק יעז לא לשלם... זהו מוסד ארכאי, מסורבל, מחלקותיו ואגפיו מנותקים זה מזה, תרתי משמע, מה שגורם ליד ימין לא לדעת משמאלה. אבל, למרות כל אלה, למל"ל אין בעיה לפנות לאזרח ולמרר את חייו גם בגין "חוב" מינורי משנת תש"ט.
ב-1995 "חטפה" אמי ע"ה היפו: הסוכר עלה לה לרמה של כ-1,300, מוחה נפגע והיא הפכה למוגבלת ביותר. אחת המגבלות הייתה אובדן ראייה כרוני: עשרות פעמים נאלצתי לטרטר אותה למרפאה המחוזית של קופת-חולים כללית, כדי שיבצעו בה ניתוחי לייזר שיבלמו את התדרדרות הראייה שלה. באחת הפעמים, ממש לקראת עוד ניתוח לייזר, ביקש הרופא לשוחח עמי ביחידות. כמובן שהסכמתי. "תראה מר שריג", אמר לי הרופא, "אבל הניתוחים שאני מבצע באימך הם בבחינת 'פול גז בניוטרל'". "כלומר?", שאלתי. "אימך עיוורת טוטאלית בעין ימין, ובעין שמאל היא תהיה מסוגלת לראות עד מרחק של 20 ס"מ עם משקפי ראייה".
הופתעתי מאוד מדברי הרופא. כשהתעשתי שאלתי אותו מה הלאה. "אנחנו נמלא טפסים עם חוות-דעת, נעביר אותם למל"ל והם כבר ינפיקו לה תעודת עיוור, שתעניק לה הטבות שונות". ואכן, חודש לאחר מכן קיבלה אמי תעודת עיוור, שהעניקה לה הטבות כגון הנחה בארנונה, פטור מאגרת טלוויזיה, 300 דקות טלפון (בזק) חינם בכל חודש, ועוד.
זמן לא רב לאחר קבלת תעודת העיוור, הגשתי, בשם אמי, תביעת סיעוד למל"ל. המל"ל שלח אל בית הוריי ע"ה נציגה מטעמו, שהגיעה ללא התראה מוקדמת. הנציגה דרשה מאמי לבצע מספר פעולות אלמנטריות, מילאה דוח ונעלמה כלעומת שבאה. כעבור מספר שבועות הגיעה תשובה: לא זכאית!!! כמובן שהגשתי ערעור על החלטת המל"ל לבית הדין לעבודה. ביום הערעור אספתי את אמי ע"ה מביתה ושנינו התייצבנו לדיון. כבר בתחילתו הבינה כבוד השופטת כי משהו כאן לא בסדר, והמשהו הזה נראה על פניה וגופה של אמי: מצומקת, בוהה בעננים ושוקלת פחות משלושים ק"ג (?!).
"מר שריג", פנתה אלי/ה כבוד השופטת. "אתה רוצה להתייחס בבקשה לדוח של נציגת המל"ל?". "אני מעדיף", השבתי, "לשמוע קודם כל את עדותה המפורטת ורק אז להתייחס". "אוקיי", אמרה כבוד השופטת ופנתה לנציגת המל"ל, כדי שתנמק את התנגדותה. "ערכתי בדיקות וטסטים, כבוד השופטת", אמרה נציגת המל"ל, "ולעניות דעתי הגברת מתפקדת כמו כל אישה בגילה (אמי, אגב, הייתה אז בת 60)". "התייחסותך, מר שריג", פנתה אלי כבוד השופטת. "גבירתי", פניתי לנציגת מל"ל, "האם את מודעת לכך שאמי היא אישה עיוורת לצערי?". "זו דעתך האישית", היא השיבה לי, "לא מצבה האמיתי". "אם כך", הקשיתי שוב - תוך שאני שולף מארנקה של אמי את תעודת העיוור שלה - "איך את מסבירה את התעודה הזו, תעודת עיוור שהמל"ל הנפיק לה מבלי שהיא תבקש זאת?".
שעה קלה לאחר שהשקט שהשתרר לפתע הופר על-ידי כבוד השופטת, פניה של נציגת המל"ל נראו חיוורים לחלוטין. או אז הזדקפה לה כבוד השופטת ובקול חרישי אמרה: "לרגע חשתי כמי שנמצאת באחד ממשפטיו של העו"ד היהודי המפורסם סם לייבוביץ'", חייכה לעברי ואז הוסיפה: "התביעה מתקבלת במלואה".
עד למקרה הנ"ל לא האמנתי לסיפורים על המל"ל, אבל אחרי המקרה הנ"ל לא האמנתי שמל"ל ינפיק עוד סיפורים מלאי חלמאות ורשעות בלתי נסבלים. והנה, עשור שנים אחרי, ליתר דיוק ב-26 בדצמבר 2004, נפטרה אמי ע"ה והיא לא בת 70. כאשר קמנו מה'שבעה' התברר לי שהמל"ל לא העביר לחשבון הבנק של אבי (שהיה חי אז) ע"ה את מענק הפטירה לרכישת מצבה לאמי. בבדיקה במל"ל נאמר לי, כי אבי איננו זכאי לקבל מענק זה בעבור אמי, אבל, כך נרמז לי, כאשר אביך ילך לעולמו בשיבה טוב, אתם, קרי ילדיו, תקבלו את המענק עבורו. לצערי, שבועות לא רבים לאחר פטירת אמי ע"ה נפטר גם אבי. בתום ה'שבעה' פניתי למלל ושאלתי לאן יעבירו את המענק. התשובה הייתה: לא מגיע לכם, כי אף אחד מכם - קרי ילדיו של המנוח - איננו מתחת לגיל 18.
במשך שלוש שנים התכתבתי עם המל"ל, ובמשך אותן שנים זכיתי לאלף ואחת תשובות שליליות בווריאציות שונות ומשונות. פעם זה "אמך לא הייתה פנסיונרית", ופעם זה "אמך נולדה לפני דצמבר 1930". פעם זה "תביא תצהיר מעו"ד שאמך נולדה ב-1935", ופעם זה "תוכל להציג הוכחה שאביך הפריש לאמך דמי ביטוח לאומי". בקיצור, החודש ימלאו לפטירת אמי שש שנים, לאבי קצת פחות, אבל את מענק הפטירה שכל אזרח/ית בישראל שמאבד/ת את רעייתו/בעלה מקבל/ת - אנחנו, ילדי המנוחים, לא זכינו לקבל עד היום. אומר ואוסיף: בשיחה עם אחד מבכירי המל"ל הוא ביקש ממני, ממש התחנן, שאגיש לבית המשפט תביעה נגד המל"ל, "כדי שלא אצטרך להתמודד בעתיד עם מקרים כמו שלך", הוא אמר והוסיף: "מר שריג, רעייתך היא עו"ד, אז למה שלא תתבע?!".
לא, אני לא אתבע, אבל לצערי אני גם לא יכול להטיל איזושהי סנקציה על מל"ל. למשל, לא לשלם את יתרת השומה לשנת 2009, לפחות עד שהסוגייה הנ"ל לא תתברר לעומק. וזאת כי יש נתק בין מחלקה למחלקה במל"ל. מחלקת עצמאים לא יודעת היכן נמצאת המחלקה העוסקת במענקי פטירה. יש נתק בין המל"ל לציבור האזרחים. והכי חשוב זה שהמל"ל יודע לספר לנו כי הוא נועד "לך ובשבילך". ולעזאזל העובדה שלמל"ל יש רזרבות של למעלה משישים מיליארד שקל, כך על-פי דיווחי התקשורת.
אז אם מישהו במל"ל יודע להסביר, אני אשמח להקשיב.