ספר האגדה של חיים באר

קראתי את ספרו האחרון של חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, ונהניתי. מכיוון שאינני מבקר ספרות, אסתפק ברשמים של קורא ואוסיף הערות. הספר עוסק בחצרו של האדמו"ר מאוסטילה (קהילה יהודית אומנם הייתה בעיירה אוסטילה שבפולין, אולם אדמו"רות לא הייתה שם). חיים באר מספר על האדמו"ר, השבוי בחצרו על-ידי משמשי הקודש, שלכאורה סרים למשמעתו ובפועל אינם מתירים גישה חופשית אליו ומנצלים אותו כדי להשיג כוח, השפעה וכסף. האדמו"ר מחליט להימלט מחצרו ויוצא למסע הרפתקאות ששיאו בטיבט. הספר, שעוסק לכאורה באגדות חסידים (נהדרות ומלאות חוכמה), גרם לי התקף של אקטואליה. וכי ח"כ הרב חיים אמסלם לא אמר שהרב עובדיה יוסף שבוי בידי בני משפחתו ומקורביו והם אינם מניחים להתקרב אליו למי שאינם חפצים ביקרו? הרב אמסלם התלונן שאין מאפשרים לו להגיע אל הרב. כבר שמעתי מפעם לפעם שמועות כאלה. לא עברו ימים אחדים ופרצה פרשת המנהיג הרוחני של חסידות ברסלב, הרב אליעזר ברלנד. רב זה הדהים את חסידיו, כשסילק את בנו ונכדו בטענה כי בעשור האחרון שללו את חירותו. הרב ברלנד ברח מירושלים, מקום מושבו, לגליל והדיח את הבן והנכד מחצרו. והשאר - בכותרות. חיים באר לא חזה את החדשות. הוא תיאר את חצרות האדמו"רים - מציאות של תככים, מריבות, מדנים וקטטות. אנשי חצרו של גיבור הספר, המכונה "הצנתר דדהבא", התקינו מיקרופונים בחדרי ההמתנה לאדמו"ר והקשיבו לשיחות של הממתינים כדי שהרב, בכוחותיו הרוחניים, יוכל לגלות את צפונותיהם. השיטה איננה חדשה - במדז'יבוז', בחצרו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, היו שליחיו מסתופפים בחדר ההמתנה ומאזינים לשיחות. אולי חיים באר מרמז, שיש עוד רבנים שמשתמשים בשיטות הישנות אבל באמצעים מודרניים... חיים באר בעל ידע עצום ביהדות ובאגדות של חסידים והוא משתמש במידע הזה לאורך כל הספר, כשהוא משבץ את הסיפורים בפי האדמו"ר לפי ההקשר לאירועים שבהם הוא נתקל במסעו עם מלוויו. הסיפורים מתלווים למצוות ולסדר היום של אנשים דתיים, שאותם החילוניים כלל אינם מכירים, אבל הם גם נותנים טעם מיוחד לאירועי הסיפור. את הסיפור בנה חיים באר על עובדות ידועות מן ההיסטוריה של החסידות, אבל השילוב של הסיפורים, הדמויות והאירועים הצטרפו למשלבת שלמה. חיים באר לא רק מספר על מיסטיקה ואירועים שיכולים לקרות רק באגדות, אלא מוסיף אגדות משלו. האדמו"ר ועוזרו הנאמן טסים לבייג'ין וממנה ממשיכים לטיבט. באורח פלא נמצאים להם מאכלים כשרים, שהוטסו מלונדון. בחפציהם יש בגדים של תרמילאים, הם תופרים לעצמם חליפות לצורך פגישה אחת עם מדען שבקיא בנושא היקים וכאשר מגיעים ל"מכשפה" בטיבט - ברשותם בגדי הכהונה של האדמו"ר עם המצנפת החגיגית. העובדה שהרב פוגש מדענית, שהיא גם חטובה - לא מפתיעה, כי זה קורה ברומנים. אבל כאן יש עובדה פחות שגרתית - המדענית התוודעה בצעירותה לדמותו של הכומר "שרפים" ובשם זה היא מכנה את האדמו"ר-יודע-הכל מגלה לאהובתו המדענית, כי סבה היה רופאו של אדמו"ר נודע. והיא עצמה מתגלה כיהודיה, שכן אמה יהודיה שנישאה לגוי - עוד מקרה מופלא, כמקרים שקורים אצל אדמו"רים... המדריך וסוכן הנסיעות, אוסקר פלורין, יודע פרט או שניים על מצוות יהודיות. גם זה לא כל כך רגיל. כאשר המדענית, ד"ר סלנה ברנרד, מגיעה לישראל ורוצה לעלות על קברו של האדמו"ר, את מי היא פוגשת ברחוב בבני ברק אם לא את חוקר תולדות החסידות, שהכיר כמובן את האדמו"ר המנוח. וזה מעט מן ה"נסים" שקורים בספר. עם זאת, הערה: האירועים הללו אינם פוגעים בסיפור, אלא מוסיפים נופך לאיכותו של הספר. ולבסוף, השמות שבחר חיים באר לגיבורי ספרו. כשסיימתי את הקריאה, חזרתי אל שם הספר - אל מקום שהרוח הולך. השם, שלא נכתב על-ידי קופירייטר, לא משך את תשומת לבי. אחר כך גיליתי, שגם בשם הזה טמן חיים באר רמזים ואפילו רבים. האדמו"ר יצא במסעו למקום של רוח. רוח, הרי היא אמונה. "רוחני" הוא הכינוי לתורות המזרח הרחוק ובספר מוקדש מקום למפגש בין הדת היהודית ואמונתם של הטיבטים. הרוח היא הניגוד לגוף והאדמו"ר שלנו עזב את מעוז הדת כדי להתענג על גופה של המדענית החתיכה. ומי שרוצה יזכור עוד ביטויים קשורים כמו אורך רוח, שפל רוח ונשאה אותם הרוח ועוד ועוד. עוד ראוי לציין שחיים באר דאג שכל שם ושם יהיה בעל משמעות לסיפור. את האדמו"ר, הרב יעקב יצחק הלוי הורוביץ, מכנים חסידיו "צנתר דדהבא", צינור הזהב. ותפקידו העיקרי ב"חצר" - לשמש צינור לשאיבת כספים מן המאמינים. אשתו, גולדי, אשר ממררת את חייו, הינה אשת עסקים בזכות עצמה - היא מבריחה זהב. סוכן הנסיעות אוסקר פלורין, כשמו כן הוא - עיסוקו בכספים בכל מיני עסקות מגונות ומשונות. באורח פלא הוא בקיא גם ביהדות ובמצוות... הד"ר סלנה היא הירח, סמל הטוהר. והאדמו"ר שהתאהב בה, מכנה אותה "סלה" וכשהוא ממלמל מלה זו על ערש דווי, חסידיו אינם יודעים שלא לתפילה הוא מכוון, אלא לאשה שהנעימה לו את המסע בחו"ל. כשקראתי את הספר, הרגשתי שחיים באר מספר את הסיפור אגב קריצה. אולי הוא קורץ לנו, הקוראים החילוניים. אולי הוא קורץ כשהוא מספר על החצרות המושחתות של האדמו"רים. ברור שהוא רוחש אהבה רבה למסורת ישראל ובמקביל יש לו ביקורת רבה על המשמשים בקודש.

איך יוצרים "רבי מכר"

במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות (10.12.2010) פורסם כי ברשתות הספרים דוחקים במוכרים להציע ספרים שהרשת רוצה למכור. להמליץ על ספרים שאינם נראים למוכר ולהציע בהתלהבות ספרים שהמוכר לא קרא. כעת אני מבין מדוע הספר "אנשים טובים" של ניר ברעם הגיע לרשימות רבי המכר.