אברהם שלונסקי נולד בכפר האוקריאני קריוקוב ב-6 במרס 1900, שנה ראשונה למאה סוערת, שעל גליה היטלטלו חייו. בבית הוריו הושפע שלונסקי הצעיר מן הגוונים השונים של ההוויה היהודית המודרנית: ציונות והשכלה, סוציאליזם מהפכני וחסידות. סמלית העובדה שהפרסום הראשון של שלונסקי, מי שעתיד לתרגם את הימנון הפועלים "האינטרנציונל" לעברית, היה דווקא מכתב ששלח כנער צעיר לשבועון מנוקד של תלמידי ישיבת חב"ד לובאוויטש בעיר מגוריו.
בהיותו בן 13 נשלח שלונסקי לארץ ישראל ולמד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. הוא נאלץ לשוב לרוסיה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שם השלים את לימודיו. את שירו הראשון פרסם ב-1919 בעיתון "השילוח", שהופיע אז בברלין. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ במסגרת גלי העלייה השלישית והיה חבר בגדוד העבודה שישב בעין-חרוד.
קבצי השירה של שלונסקי "לאבא - אמא" ו"בגלגל" (1927) תרמו תרומה מכרעת לעיצובו של עמק יזרעאל כ"העמק", כלומר כזירה החשובה ביותר של ההוויה החלוצית. המשורר עצמו דווקא עזב את העמק לטובת תל אביב, ומרגע הגיעו אליה הפך למוביל החבורה "המורדת" - קבוצה שביקשה לפלס דרכי ביטוי ספרותיות חדשות והשקפת עולם כוללת בהשראת קבוצות מודרניסטיות אירופאיות: הסימבוליזם הצרפתי, הפוטוריזם הרוסי, הסוריאליזם הצרפתי והאקספרסיוניזם הגרמני, שנתפסו על-ידי הקבוצה כולה כמסד לשירה העברית החדשה.
בפולמוס שהתעורר בשנת 1931 סביב שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" עמד שלונסקי במרכז ההתקפה נגד המוסכמות התרבותיות של הדור הקודם. הוא ניסח שורה של הנחות שלאורן, כך סבר, צריכה לצמוח התרבות העברית
הארץ-ישראלית. בין היתר העלה שלונסקי בצורה חריפה את המתח בין קבלת השראה מן העבר, שהייתה חיונית בעיניו, לבין סכנת השתלטות העבר על היצירה החדשה. במילותיו שלו: "[...] אצלנו - אם להשתמש בלשון מסומלת - 'מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל'" ("מן הקצה אל הקצה", מופיע בתוך א. יפה, שלונסקי- המשורר וזמנו, עמ' 42). במהלך פולמוס זה העמיד עצמו שלונסקי במובהק כמי ששם לעצמו למטרה לחולל ולנסח מהלך חדש בתרבות העברית.
מאותן שנים ועד לפטירתו, היה שלונסקי לא רק משורר פורה שפרסם מאות שירים ומתרגם נפלא ממיטב ספרות העולם לעברית, אלא גם דמות מובילה בכינונן ובעיצובן של הזירות המרכזיות של התרבות הארץ ישראלית. בכל עשור היה שלונסקי שותף או עמד בראשה של זירה אחת כזו לפחות: ב-1926 ייסד את השבועון "כתובים" יחד אליעזר שטיינמן; מאוחר יותר פרש ממנו וייסד בשנת 1933 את "טורים", המזוהה עם חבורת "יחדיו", שבה היו חברים בין היתר נתן אלתרמן ו
לאה גולדברג; בשנות ה -50 ערך את "אורלוגין". במקביל לכך שימש שלונסקי כעורך של מדורים ספרותיים בעיתונים "דבר", הארץ ו"על המשמר", עורך ראשי בהוצאת "ספרית הפועלים" ומייסד שותף של מועדון "צוותא" בתל אביב.
פועלו של שלונסקי היה שזור מלכתחילה באמירה פוליטית וחברתית. לא הייתה זו רק פוליטיקה "קטנה" של חבורות התרבות השונות, אלא גם עיסוק בממדי העומק של המצב היהודי, הארץ-ישראלי והעולמי. דוגמאות לכך מצויות לרוב ביצירתו השירית ובמאות המאמרים שפרסם. בין אלה די אם נזכיר את המסה הפציפיסטית "לא תרצח" שפרסם במלאת עשרים שנה למלחמת העולם הראשונה ואת תגובתו לשאלת מקומה של תרבות בעת מלחמה - "פיקוח נפש" (1939) - שבה פירוש נועז למדרש המפורסם: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". לעת הזאת של קטל בני-אדם, גרס שלונסקי באמצעות המדרש, אסור למשורר לומר שירה אלא להתגייס כולו למען הצדק.
אי-אפשר שלא להזכיר את היצירות שכתב שלונסקי לילדים, וביניהן המחזה "עוץ לי גוץ לי", המוצג עדיין מדי שנה בחנוכה וזוכה לפופולריות עצומה. כתיבתו לילדים מעידה עד כמה היה המבע התרבותי של שלונסקי מגוון, ועד כמה רחבה הייתה תפיסתו את האופנים שבהם מתעצבת תרבות.
זכייתו של שלונסקי בפרס ישראל (1967) מבטאת את ההכרה לה זכה עוד בחייו. ובכל זאת, לא קשה לקבוע שיצירתו ומפעלו מזמינים עיון חדש, לא רק משום שהעיסוק בפרק מכונן זה של התרבות הישראלית הידלדל בשנים האחרונות, אלא גם בשל כוונתו המוצהרת של שלונסקי עצמו - לכונן אופק חדש לתרבות העברית.
מפעלו התרבותי של שלונסקי הביא אותו לעיסוק מורכב ומודע בשאלות של שפה, מסורת, דת וחילוניות, משמעותה של הציונות ומגבלותיה, ועוד. טיפול העומק במתחים אלה, בפרדוקסים הפנימיים של התרבות בדורו - "אנו העזנו ליצור מבראשית, כי באנו הלום להמשיך את הדרך" - ולצדו ההכרה בפוטנציאל שלה - בכל אלה גלומה תרומתו הנמשכת של שלונסקי לתרבות הישראלית, והרלוונטיות העמוקה של יצירתו לתקופתנו.
