מאז המצאת הבדידות, אנשים ממולחי-חזון לא מפסיקים להרוויח עליה. הפחד מתולעת הבדידות, המכרסמת בתחושת הקיימות והערך שלנו, הוא אולי מהות-העומק העומדת ביסודן של תופעות חברתיות קוטביות לכאורה, כמו: הכנסייה הקתולית, פאבים ו'איגוד קופצי הטרמפולינה' (לא המצאתי). מבחינה זו, ממציא הפייסבוק הוא ערפד גאוני שהתיישב על העורק החם ביותר הפועם בנפשו של אדם: הכמיהה לאישור חברתי.
סרטו של דני ענבר מתאר את ממלכת הפייסבוק מתוך עמדה מאוזנת, ולכן אנמית: פייסבוק כמפלצת וירטואלית שבלעה את הנוער, אך גם כזירת מפגש ותמיכה לחולות סרטן. אני מודה שאינני האדם המתאים ביותר לכתוב על סרט המוקדש לפייסבוק. כמישהי שעל פעמון דלתה לא כתוב דבר; וכמישהי שבודה לעתים את פרטיה (הרי בסך הכול החזרתי תבלין פפריקה מעופש); וכמישהי שמתעבת התקהלויות המוניות ודביקות (כמו יריד האוכל בגני יהושע) - ברור שיחסי לפייסבוק יהיה סלידה קלה מהולה בשאט-אנינות.
כן, שאט-אנינות. וירג'יניה וולף לא התביישה, בספרה 'מות העש', לחלק את האנושות לגִבהי מצח, בינוני מצח ונמוכי מצח. פייסבוק נועד (לפחות לדעתי, ההולכת ומתבצרת בהר מצדה של הדעות) לשני מגזרי-המוחין האחרונים בעיקר. אני בטוחה שיש כמה סמטאות מעניינות בפייסבוקיסטן, אך בכללותה, רשת חברתית זו נדמית בעיניי כגרסה מהוגנת לרחוב החלונות האדומים, שבה אנו מוכרים את המוּצנעוּת שלנו תמורת נזיד תשומת לב. הסופרת קארין ארד ניסחה זאת בסרט כך: "פייסבוק הוא כמו כיתה ג' ענקית. כל מה שמעסיק את המשתמשים זה 'מי אוהב אותי ומי לא'. זה כמו ביוב שמציף את הצורך להיות מקובל".
סרטו של דני ענבר מלמד שלא רק ציידי בחורות, גם משטרת ישראל מנצלת את הרשת. אך הסרט 'שכח' ללמד שגם גורמים פליליים, שירותי ביון ושאר ציידי מידע יונקים מהעטינים המתפקעים של פייסבוק. אורוול, בחלומותיו המשועשעים ביותר, לא תיאר לעצמו שיבוא יום והאנושות תתוודה מרצון על כל סודותיה. היבט נוסף שהסרט לא עסק בו: איזו אנרגיה חברתית עצומה מבוזבזת על שלולית הזוטות של פייסבוק, המתפקדת כמכבסה להלבנת המושג 'נרקיסיזם ילדותי'.
פייסבוק הוא אולי שיגעון עולמי, אך לי הוא נדמה כמחלה יהודית. ההתרגשות הזו מכל לא-אירוע פעוט, הצורך בחיבוק מ'הקהילה' (במקום לעמוד מולה ומול חולייה), התחושה ש'הדף היומי' שלנו הוא מקום מוגן מפני פרעות העולם, תחושת החשיבות המדומה שמקנים 5,000 חברים, וכמובן, הרכילות הבלתי פוסקת - כל זה מריח כמו שטייטל מודרני.
