תחילה נדרש הקורא להפנים כי מה שהפך שריפת יער בכרמל כאחת מני רבות לאסון לאומי, התחולל בארבע השעות הראשונות לשריפה - בהן נשרפו למוות צוערי שב"ס, קציני משטרה בכירים וכבאים. כתוצאה מניהול ושליטה ברמה בלתי נסבלת, וכעדות להתעלמות מהפקת לקחים משריפות קודמות בהר הכרמל.
יסתבר כי תרבות "כאילו הפקת לקחים" אשר נוצרה בצה"ל, אומצה בנציבות הכבאות ובמשטרה, והפכה לנוהל לאומי. ללא הבחנה בהישנות תמידית של כשלי מלחמה בבאה אחריה. ואחר-כך לסבב קבוע: בהקמת ועדות חקירה, כאמצעי לשחרור לחצי הציבור הזועם. מה שאמור ללמד כי:
למרות הרצון והכוונות הטובות, אין בישראל הליך סדור ובעיקר ענייני להפקת לקחים.
זאת לדעת: מפנה ממשי בהליכי הפקת הלקחים הוחמץ לאחר
מלחמת יום הכיפורים, בעיקר משום מסקנות ועדת אגרנט - אשר חבריה שבויי הטיפול בקליפת המעטפת, מיקדו דעתם במה ובמי לא היה בסדר. לזכותם ייאמר כי תורת הקרב הכתובה, היוותה עבורם אמת-מידה לבחינת הביצועים. אלא שאותו "חיפוף" שבלט אצל נחקריהם, מנע מהם את הבדיקה לעומק. שם היה נחשף הפער בין ההלכה הצבאית ליכולת תרגומה לשפת המעשה - שווה-ערך לפער הנוצר במלחמה, בין תכנון ופקודה, לאופני מימושה.
והרי אם כך היו עושים, הייתה נחשפת לעיניהם העובדה כי מאז כיבוש סיני התעלם צה"ל לחלוטין מהגנתו, ומשתקף האויב - הופתע הצבא היהודי בידי עצמו, משנוכח כי איננו מיומן לניהול הגנה לשמה. ומאז (דרך ועדות כהן ווינוגרד), השתרשה הבדיקה השטחית - וכצפוי ממנה, הביאה להחלטות שכולן: רה-ארגון, רכש ציוד, ולגירוש רמטכ"לים שבעת תפקודם התחוללה מלחמה.
אלא שיצירת שינוי בגישה ובטיפול באסון איננה אפשרית, משום הבלעדיות הלאומית הניתנת ל"מבחן התוצאה" כראש ועיקר. מה שהעלים לגמרי את המחויבות לאיתור מכלול הסיבות אשר הביאו ו/או גרמו להשגתה - למרות היותן חומר גלם בלעדי לזיהוי הסיבות לכשל ומסד לקביעת הליכי הפקתו.
