כולם מדברים על רפורמות, כולם מקימים ועדות בשביל לבחון רפורמות אפשריות, אבל אף אחד לא מעז להעלות על דל שפתיו את המקום שבו צריך לעשות את הרפורמה הגדולה והחשובה מכולן. בא משבר הכיבוי והוכיח, שוב, כי הרפורמה האמיתית צריכה להיעשות דווקא במשרד האוצר. זה המקום שבו מנסים לנהל את המדינה בדרך של שכנוע עמוק, יום אחר יום, מדוע לא צריך לעשות דברים, מדוע אין צורך בהקצאת משאבים, ובמיוחד מדוע אין שום צורך בהסתכלות על התמונה הכוללת, הרחבה, ארוכת הטווח.
כשמשרד האוצר בחר, לפני כעשר שנים, להתנגד לבקשותיהן של אמהות חד-הוריות לצאת ללימודים כדי להתנתק מהצורך לקבל הבטחת הכנסה, הוא לא השכיל לשמוע לאזהרות שהובאו לפתחו, ולפיהן בסופו של יום הוא ישלם הרבה יותר. היום, כשחוק האברכים בפתח, ומחאת הסטודנטים והארגונים הפלורליסטים בשיאה, האוצר יכול להרכין ראש ולהודות בטעות. כשפקידי האוצר כתבו עבור שר האוצר
סילבן שלום את תוכנית הגזירות הכלכליות, הזכורה דווקא כגזירות ביבי, הם לא הקשיבו לקולות הרבים שחזרו ואמרו שהם מייצרים את האסון החברתי הבא של מדינת ישראל, שהם מכריעים כי החברה הישראלית תהיה מפולגת, וכי הפערים החברתיים רק ילכו ויגדלו. עברו שבע שנים, והתוצאות מדברות בעד עצמן. הפערים גדלו, האמהות החד-הוריות הפכו לעניות יותר, ומספרם של העובדים העניים הלך וגדל.
בשנת 2004, כאשר החליט האוצר ליישם את תוכנית
ויסקונסין, הוא בחר לעשות זאת תוך התעלמות חמורה מההמלצות המקוריות של ועדת תמיר. השר, בעידוד הפקידות הבכירה והפחות בכירה, החליט על אימוץ המודל שקבע שהמטרה המרכזית היא הפחתת תשלומי הקצבאות. בכך חרץ את גורלה של התוכנית שהייתה צריכה להיות תוכנית הדגל בתחום התעסוקה.
דרושה רפורמה במשרד האוצר, כי כמו במשרד הביטחון ובצה"ל שלאחר מלחמת יום כיפור, יש צורך בשינוי הקונספציה. יש צורך לא רק במומחים שיציגו אלטרנטיבות למקבלי ההחלטות, אלא צריך גם אנשים שיובילו קבוצות ביקורת שיוכלו להוכיח שאפשר אחרת, שהמדיניות צריכה להיות שונה. איך יכול הציבור הישראלי לדרוש את התפטרותו של שר הפנים מבלי לדרוש את התפטרותו של שר האוצר, ושל בכירי פקידיו, אשר בשם השמירה על הקופה הלאומית, הם הסבו ומסבים נזק אדיר לחברה הישראלית. רפורמה במשרד האוצר דרושה כי הכישלונות המהדהדים של פקידיו בשנים האחרונות חייבים להיפסק. צריך לתת הזדמנות למישהו אחר, לשיטה אחרת, לתפישת עולם דמוקרטית המאפשרת ניהול עצמי של משרדי הממשלה.
כיצד ניתן בכלל להעלות על הדעת שאנשי כספים וכלכלה יקבעו מהלכים מקצועיים בתחומי החינוך, הרווחה, הדיור, הבריאות ואפילו התשתיות והתקשורת. למה אנחנו מאפשרים לאנשי משרד האוצר לתעתע בנו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, ולעוור את עינינו במשוואות ובחישובים שבינם לבין המציאות אין שום קשר. מדוע צריך משרד האוצר להתערב בנושאי חקיקה שבינם לבין התקציב אין דבר וחצי דבר, במקום לתת לאנשי המקצוע לעבוד כפי שנדרש מהם, לעיתים על-פי החוק. משרד האוצר לא צריך לנהל את המדינה, הוא צריך לסייע למדינה להתנהל. הוא אינו צריך לשים מקלות בגלגלי העשייה, הוא צריך להיות בטוח שלחץ האוויר בהם מספיק ושהמבנה שלהם תקין. כדי שזה יקרה, צריך לעשות רפורמה, רפורמה במשרד האוצר.
