כמדי שנה נפלתי שוב קרבן להצטננות התקופתית. נזלת חזקה, שיעול, קול צרוד וסקסי, ואפילו חום קל. זריקת החיסון שקיבלתי לא מנעה זאת. וכך, ליתר ביטחון, ירדתי למרפאה והמתנתי לרופא. היו שניים שהמתינו בתור לפניי. אחד, המודע לעברי הצבאי, פתח מיד בהתקפה: "מה זה עניינו של צה"ל לעסוק בגיור חיילים וחיילות? יש לנו במדינה רבנות ראשית, יש מועצות דתיות בכל עיר ויישוב היכולים לעשות המלאכה. זאת ועוד - מבצע הגיור הצה"לי עולה בכספים, בכוח-אדם, ואף בבזבוז תקופה לא מבוטלת מחודשי השירות בתפקיד הייעודי של החייל המתגייר". "אתה צודק", השיבותי לו, "זה באמת לא נופל בהגדרת תפקידיו הייעודיים של צה"ל. ובכל זאת, אני תומך במעשה זה תמיכה מוחלטת, ואני שמח שהצבא עושה כן".
מאז הקמת צה"ל, ב-31 במאי 1948, היה צה"ל מעורב ופעיל במשימות שונות שאין בהן דבר עם תפקידו המוגדר - בניין כוח-לחימה רב-תכליתי המשמש להגנת המדינה. חלק מן המשימות הללו הוטלו על צה"ל על-ידי ראשי הממשלה ושרי הביטחון, וחלקן - היו יוזמות של המטה הכללי, אשר נועדו למלא את החלל הריק שהותירו רשויות המדינה.
מציאת פתרון של גיור למאות אלפי העולים היהודים, להם ולבניהם, אשר אינם מוכרים כ"יהודים על-פי ההלכה" - זו משימה לאומית ראשונה במעלה. הבעיה החריפה ביותר בשלושים השנים האחרונות, עם גלי העלייה ממדינות חבר העמים, עם עליית יהודי אתיופיה, ופה ושם עם עולים ועולות מן המערב כאשר אחד מבני-זוגם איננו יהודי כשר. זו משימה שראשי הממשלה, השר לענייני הדתות ומערכת החינוך - היו צריכים לראות בה נושא למאמץ העיקרי שלהם. זהו כור ההיתוך הלאומי במלוא המשמעות. יחד עם זאת, זהו אתגר שהוזנח ונמסר כולו לשליטתו הדקדקנית של ממסד דתי, העושה הכל להצרת רגליהם של המבקשים להצטרף לעם היהודי. שהרי לטעמם, לא ייכלל יהודי בעם היהודי אלא אם הוא רוצה ומוכן להיות חרדי בכל רמ"ח אבריו. יתר על כן, אל תוך משחק זה נכנסו לפעולה ראשי המפלגות האינטרסנטיות, ואי-אפשר לקדם את הנושא אלא במסגרת התן וקח, המקח והממכר הפוליטי המלוכלך.
חוק שירות הביטחון חל על כל הצעירים הבלתי כשרים הללו, ואלו - שלא כחבריהם ש"תורתם אומנותם" - כן באים ומתגייסים, ואף רואים במדים ובשירות כרטיס-כניסה לחברה ולעם בישראל. אלא שאין זה עוזר להם. ברגע השחרור ופשיטת המדים, הם שבים להיות "גרים" שלא ניתן להם לבוא בקהל ישראל. וכאן נכנס צה"ל לפעולה. זהו היום הגוף הגדול, המשוחרר כמעט לחלוטין מן המשחק הפוליטי המלוכלך. הרמטכ"ל, ראש אכ"א ואפילו הרבצ"ר - רואים זאת כחובה קדושה לסייע ולפתור לאלפי המשרתים את בעייתם. צה"ל מקריב אנשי סגל מיוחדים שירכזו את סדנאות הלימוד, צה"ל משחרר את החיילים המתגיירים לתקופת לימודיהם, וצה"ל - באמצעות הרבנות הצבאית שלו - מאשר גיורים הנקיים מידיהם ומשליטתם של הפוליטיקאים.
"שאלת", השבתי לשכני לתור במרפאה - "אין לדעתי מצווה גדולה מזו".
