מרבים לצטט את מאמר חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" [רבי יוחנן במסכת בבא בתרא]. אישי ציבור, ובהם הזן המיוחס הנקרא "מקבלי החלטות", שנשאלים על-ידי מראיינים צמאי-מידע "מה יהיה?", נוהגים להישען על המאמר הזה ולהשיב, "אתה יודע למי ניתנה הנבואה..." כאילו אמרו, "הן אינך חושד בי שאני שוטה לא עלינו או ילד קטן חלילה, ועל כן אל תשאל אותי 'מה יהיה', לא 'מה יהיה' אם לא נתפיל מים, לא 'מה יהיה' אם לא נגאל את הכבאות מן הנחשלות המשאבית והארגונית, לא 'מה יהיה' גורלם של הילדים הנמצאים מתחת לקו העוני ולמפלס החינוך, לא 'מה יהיה' אם לא נשכיל להביא שלום! עזוב. שוטים אנחנו בעיניך או תינוקות של בית רבן שאתה מצפה מאתנו להתנבא מה יהיה?".
איש-איש במשמר שלו, כמעט לכל אורכן של השנים בהן התברכנו במדינה, נזהר מלהיות שוטה ואיננו עוסק במה שיהיה, אלא בעיקר במה שהווה, וכאשר ה"יהיה" קורה באורח בלתי נמנע, הוא כבר לא שם ומתחבא מן ההיסטוריונים החוזרים אליו במעלה נהר הזמן לומר לו שמה שיהיה התחיל במה שהיה. חפש אותו.
לו היו מקבלי ההחלטות המיתולוגיים בקיאים בחוכמת ישראל, היו מוצאים כי רבנו משה בן נחמן הידוע במחוזות עמנו כרמב"ן, התייחס למאמר חז"ל הנודע ואמר "אף על-פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם". על-פי החוכמה, אפשר כמובן להתנבא כי אם לא נתפיל מי ים למועד, לא יהיו מים לשתות לעם הגדל, בלי עין הרע, שנה-שנה בקצב דמוגראפי תקין וידוע; ואפשר להתנבא כי לא תהיה היתכנות של כיבוי שריפת-יער גדולה; ואי-אפשר יהיה שהפערים הסוציו-אקונומיים לא יעמיקו, עד שאי-אפשר יהיה לעשות את האומה היושבת בציון לאגודה סולידרית אחת; ואי-אפשר יהיה להימלט מן השקיעה לנחיתות כלכלית ומדעית; ואי-אפשר יהיה להכניס את להב החרב לנדנה והיא תאכל כמו לנצח. ההתבוננות המושכלת במציאות, ההכרה בחוקיות של תהליך שסופו יונק מתחילתו, הניתוח השכלי של נתונים ואגירתם ומיונם כדי שיהיו מצע להסקת מסקנות וליישומן, לא ננעלו עם הסתלקות השכינה. אותה גמרא אומרת כי "חכם עדיף מנביא", מפני שהוא מורה הלכה מיסוד האינטליגנציה המסורה לכל אדם ויכול לסמוך על הבנתם ועל שיתוף הפעולה עימהם גם אם תחילה הם עשויים להעדיף את המיידי המהנה על פני ההכרחי המענה לשעה. אכן, אי-אפשר להיות נביא, ועול הוא להיות חכם...
הדברים אינם פשוטים. כשם שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אין שני חכמים אומדים את ההתפתחויות העתידיות באורח זהה. בנוסף לכך, גם אם הם מסכימים על מה שיהיה לבטח מחר, יש מהם שמברכים על מה שיתהווה בלי כל ספק כלל, ויש שרואים בהתהוות הזו עצמה קללה. האידיאולוגיה נוטלת לעצמה לעיתים קרובות, קרובות מדי, את הזכות להכריע מה טוב ומה רע, מה נכון ומה בלתי נסבל, מה ישר ומה מעוות, ועליה כבר נאמר: "...וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" [ישעיהו כ"ט,י"ד] ועל כן, אוי לנו מחכמים שהשקפת-עולמם סותרת את תבונתם. אבל ברוב הדברים הנדונים יש הסכמה גדולה יותר בין מנהיגים שאינם יראים להיות חכמים מאשר אי-הסכמה.
אין חכם שאינו רואה את האסון המתרגש על מדינה שמאבדת את השליטה על כוח-האדם היצרני שלה בשל התפשרויות בלתי סבירות בעליל עם הווה שאינו יודע לאיית את המילים "אחריות לאומית". אין חכם שאינו מודה כי זה מעוות שלא יוכל לתקון, ושקורבנותיו הם הכל מכל כל, כולל אלה הדורשים את העיוות היום כתנאי להסכמתם להבטיח הישרדות קואליציונית מזדמנת. אין חכם שאינו מזהיר כי העתיד הוא על המדף ושמוכרים אותו כאילו אין ערך למחר. אבל הוא לא בין "מקבלי ההחלטות". החכמים האמיתיים היום הם בבדידות מזהירה, ומי שועה להזהרתם...
ויש עוד מאמר שנכנס לאוצר אמרי השפר של העם היהודי. "הם מפחדים" - הוא המאמר הנודע. היום הוא קם על יוצרו ומטיח בו את האשמה. "הם מפחדים" להיות חכמים . "הם מפחדים" לגבות את ההיגיון הבריא שלהם ולתמוך בו. "הם מפחדים" להודות כי לעיתים הזכייה בקולות בוחר על-פי טמפרטורה שסוקרים מכריזים עליה כבדוקה לשעתה, היא תבוסה על-פי הטמפרטורה ההיסטורית הממוצעת. "הם מפחדים" מן השותפים שאינם מפחדים מבעל הבית. רק מדבר אחד הם לא מפחדים - מן המחר.
הם יודעים את האמת. אבל אין רוח הקודש בליבם כמו שאמר הרמב"ן ועל כן האמת הזאת שהם יודעים אותה, אינה מוצאת מקום בין נסיכות מלכות העכשיו המקיפות את אשפי מקבלי ההחלטות במחול מסחרר ומשכר והיא, האמת הנטושה, יושבת מבוישת, מנוכרת ומסתתרת מתחת לבמה. אבל היא שם. ראוי להיזהר.