"משכנתה, משכנתה", נאנחה האם הצעירה, כאשר על הצג הלך המחיר, תפח והאמיר עם כל הקשת מקש על מקלדת הקופה הרושמת. כוסות חד-פעמיים. צלחות חד-פעמיות. חטיפים. משקאות. היום יום-הולדת, הילדים מהגן יגיעו. אסור לאכזב אותם. "צריך משכנתה היום בשביל לקנות את הדברים הכי פשוטים". הקופאית תקתקה. "נו כבר", הפצירה הילדה, כאשר פתיל הסבלנות שלה הלך ונקטם ככל שארכה מלאכת הקופאית. "מה, נו כבר?!", גערה האם, אשר יוקר המוצרים הבסיסיים הכעיס אותה, היעדר היכולת לשלם. "בשביל מי אני מתעכבת אם לא בשבילך?". ילדים זה שמחה.
מסיבת יום-הולדת פשוטה, תקנית. לא קוסם. לא ליצן, למי יש כסף למותרות. אבל אי-אפשר לקיימה בלא מוצרי היסוד של ערכת יום-הולדת "לפחות כמו אצל יובלי". והקופה רושמת ורושמת, והמחיר עולה ועולה. "אלוהים, אני לא מאמינה", אמרה האם, כאשר המחיר חצה את רף מאה וחמישים השקלים, הסכום שקצבה לעצמה להוצאות עבור מסיבת יום-ההולדת של הילדה הבכורה שלה. ילדים זה שמחה.
"מה עם עוגה, אימא?", שאלה הילדה. "תשתקי עכשיו, טוב?", גערה האם, לא מסירה את עיניה מהצג, אשר עליו נרשם, הולך ותופח, סעיף אחר סעיף, ביסלי אחר במבה, מפית אחר כוס חד-פעמית, המינוס שלה. עיני הילדה, שכל העת משכה את ידה הימנית של אימא, נלפתו, כמו צבתות, על קופסת קרמבו פתוחה. ריח הווניל בא אל הנחיריים - מתוק, מפתה, מדיח. "אימא, אפשר קרמבו אחד?", שאלה הילדה.
"אל תתחילי איתי".
"בבקשה, אימא, רק אחד".
" שלא תעזי".
"נו, אימא".
"תשתקי כבר. אל תנסי אותי, לא כדאי לך".
היום יום הולדת. ילדים זה שמחה.
"משכנתה, משכנתה", מלמלה האם הצעירה, כאשר על הצג נרשמה השורה התחתונה, החותמת. מאתיים עשרים ושמונה שקלים וחמש-עשרה אגורות. בתוך עגלת-הקניות היו מוערמות זו על זו השקיות עם דברים-טובים, ציוד מתכלה, חד-פעמי.
"אימא, אבל לא קנינו פרסים להפתעות", הוסיפה הילדה מלח על הפצע הפתוח של אימא.
"אם את לא סותמת עכשיו, אני לא יודעת מה אני יעשה לך".
ילדים זה שמחה.
כאשר יצאו השתיים עם העגלה העמוסה לעייפה במצרכי יום ההולדת ליטפה שמש חורפית נעימה ואביבית את משטח האספלט של רחבת החניה. "אוף איזה עצבים", אמרה האם, בעודה תרה בעיניה אחר דבר-מה. "איך אני יסחוב את כל זה לבית רק אלוהים יודע". לפתע החלה הילדה לבכות.
"קרמבו, קרמבו, מה כבר ביקשתי".
"אם אתה לא מפסיקה לבכות את באמת תבכי"
ילדים זה שמחה.
