להכיר בישראל

כבר אחרי מלחמת יוני 1967, תחת שלטון מפלגת העבודה, מחקה ישראל ממפותיה את גבולות הפסקת האש מ-1949, הלא הם הגבולות שבמסגרתם ישראל מוכרת בעולם. נוצר מצב מגוחך בו ישראל היא אחת מהמדינות המעטות בעולם שאינה מכירה בעצמה! המשמעות הפוליטית היא שישראל שואפת להרחיב את גבולותיה. זוהי חזרה לימי טרום המדינה, כאשר התנועה הציונית, תחת שלטון זר, יצרה עובדות בשטח, שהיו הבסיס להקמת המדינה. עכשיו השלטון הזר הוא תערובת מוזרה של שלטון ישראלי המרמה את תומכיו (פטרוניו), ארה"ב ומערב אירופה. מחד-גיסא נשבעים לשלום, ומאידך-גיסא עושים הכל כדי להרחיב את שטחה של ישראל על-חשבון הפלשתינים והסורים. תרגיל המאחזים הלא-מורשים מדגים יפה את העניין. כלפי חוץ מונעים ממאחזים אישור ממשלתי, ולפעמים הורסים מאחז או בתים, ובו-בזמן, מעניקים לרבים מהם עזרה ומימון מן הממשלה ומן הצבא. כל זה נעשה תוך הפרת החוק הבינלאומי והתעלמות מן הנורמות הבינלאומיות. הייתה זאת ממשלת בגין שהחליטה שההתנחלויות יהיו באזורי ההעדפה העליונה של ישראל, ואף ממשלה לא שינתה החלטה זו. בעקבות העדפת ההתנחלויות הצליחה ישראל למשוך מאות אלפי מתנחלים לשטחים הכבושים. וכך ישראל מנהלת משא-ומתן לשלום, בה-בעת שבראש סדר העדיפויות שלה הועמדה מדיניות העמקת הכיבוש. נדבך מרכזי בקיומה של ישראל הוא התמיכה האמריקנית והאירופית. ישראל הולכת לתהליכי שלום תחת לחץ אמריקני ואירופי, ובו בזמן מעמיקה את הכיבוש כדי ליצור מצב בלתי הפיך, שלא יאפשר את החזרת השטחים הכבושים במסגרת שלום. עכשיו, באמצעות הדרישה להקפאת הבנייה בהתנחלויות, הצליחו הפלשתינים לחשוף את פניה האמיתיים של ישראל! הבעיה היא שלא רק לעולם שיקרו ממשלות ישראל. הן שיקרו גם לנו, לאזרחי ישראל, אשר האמנו, ברובנו, שממשלותינו אכן רוצות שלום. אני מקווה שעתה יתברר לרוב הישראלים כי ממשלת ישראל מעדיפה את המשך הכיבוש על השלום ועל הביטחון. אני מקווה שיבינו כי צה"ל עוסק בהעמקת הכיבוש יותר מאשר בביטחון. מדיניות זאת הופכת את הפתרון הציוני לבעיית היהודים; מפתרון שנועד להבטיח את הקיום היהודי, לכזה המסכן אותו!