למרות כל הפרסומים בנושא, ל
עמרם מצנע אין את היכולת להחיות את השמאל הישראלי. ולא, זה לא אישי. הבעיה נעוצה בתפיסה שלו ושל הסובבים אותו את השמאל כחלופה פוליטית. השינוי צריך להיות חלק מהגדרה יותר רחבה של מדינת ישראל כקבוצה. ולשם כך הוא צריך לענות על שאלת המפתח - מה ומי היא קבוצת האנשים שנקראת מדינת ישראל. התשובה לשאלה זו, היא שתעצב את השמאל הפוליטי החדש.
היא תגרום ללידה מחודשת של מפלגת העבודה ותגדיר לה מטרות ויעדים ברורים שישמשו מסגרת רעיונית מוצקה מספיק ויציבה מספיק שתחזיר אותה להיות חלופה ראויה של גוש הימין בזירת הפוליטיקה הישראלית. האם עמרם מצנע מסוגל לענות על שאלה זו ולהגדיר את מדינת ישראל בצורה ברורה, נחרצת כך שכל אחד יוכל לראות אותה בעיני רוחו? התשובה לדעתי היא לא.
מנהיג הרוצה לצור מפלגה עם תפיסה שמאלנית שיש לה "בשר" במובן של תמיכה ציבורית יהיה צריך להגדיר את הגבולות וליישם אותם. בגבולות הכוונה היא לקו המפריד בין האישי לציבורי, בין הערבי ליהודי, בין הישראלי לכל שכניו, בין דתי לחילוני ובין עצמאות לתלות במעצמה. התאוששות השמאל תלויה ביכולות אלו המנהיגים אותו להתמקד בחזון ולא בכיבוי שריפות. את זה ביבי עושה מצויין.
ברק ופואד כאשר פנו למצנע, בהנחה שעשו כן, ראו בו כלי לשימור כוחם הפוליטי יותר מאשר ממריץ לשינוי כלשהו במפלגת העבודה. על זה לטעמי הם בכלל לא חשבו. יש במצנע משהו תמים, נקי, זך מרפש פוליטי ולאחר תקופת הצטננות בדרום הארץ התווספה לו גם חזות חיוורת ואנונימית מספיק כדי להצעיד את השמאל הישראלי לעוד קדנציה של שלטון הליכוד. כזו שתשאיר את אותם אנשים, על אותם כסאות.
האמת היא שהתזמון לשינוי לא יכול להיות טוב יותר מבחינת מפלגת העבודה. המערכת הפוליטית המקומית, המצב הביטחוני במזרח התיכון, עליית הימין באירופה והתחזקות כוחה של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב הם כולם רכיבים הנותנים לעוגת הלך הרוח הציבורי בישראל, טעם ימני של ליכוד. אומרים שהקרקעית היא המקום המושלם להתחדשות והמציאות הפוליטית של השמאל, כזו של אבדון, בידוד, חוסר תמיכה ואפילו יש שיגדירו אותה כאטרופיה פוליטית, היא נקודת זמן מצויינת לשינוי יסודי מהשורש, אם יודעים לנצל אותה כראוי.
המהלך הטוב ביותר שיכול מצנע לעשות כעת הוא להתמנות לתפקיד ולעשות בדיוק הפוך ממה שמצפים ממנו. הוא צריך להתמקד עד הבחירות הבאות בבניית אידיאולוגיה ברורה של שחור ולבן, כזו שתשפוך תוכן מודרני, עכשווי למושג שנקרא "מדינת ישראל". אידיאולגיה עליה הוא יבסס בשנים הקרובות חלופה הולמת לימין שאיבד מזמן את עמוד השדרה האידיאולוגי של ז'בוטינסקי ורעיו.
אבל הוא לא יעשה זאת. לא מכיוון שהוא לא מבין את המצב, אלא מכיוון שאין לו מה לחדש. התפיסה שלו ושל ההנהגה הנוכחית של מפלגת העבודה נשענת על העבר, תקופה בה המדינה הצעירה הייתה צריכה למצב את עצמה בתוך בליל של מדינות עויינות, תחת מלחמה קרה בין מזרח למערב ועם משק כלכלי שמונה בקושי שני מיליון לקוחות פוטנציאלים. אבל התקופה הזו נגמרה. ועל-אף שיש כאלו החושבים אחרת, המציאות מוכיחה שצריך כעת שינוי על-מנת לשמר את ההצדקה למדינה של יהודים. אסון השואה כבר לא מספיק מול כסף הנפט וקצב הילודה של האיסלאם. גם כוחם של יהודי התפוצות יורד בשל תרבות הצריכה שהביאה להיחלשות השווקים באירופה וארה"ב ונשק גרעיני הופך להיות נחלתן של מדינות עויינות.
הפתרון לא טמון באלימות, לא ברחמים ולא בתלות. העצמאות של מדינת היהודים והמשך קיומה טמון ביכולת ההסתגלות שלה לסביבה. וכן , כולם יודעים שירושלים תחולק כפי שזורק מצנע בימים האחרונים לאמצעי התקשורת, אבל לא התוצאה חשובה אלא הסיבה. ואת זו אין למצנע. הוא מכבה שריפות ונגרר למחול יחסי הציבור של אותם יועצים פוליטיים להם מקשיב נתניהו.
