פרק הפתיחה לעונה החדשה של "ארץ נהדרת" נפתח בגילוי מרעיש. "אם תרצו" וחבר מרעיהם הכמו-פשיסטים ניצחו, והחלו מחנכים את הדור הצעיר באמיתות "הציוניות" שלהם. "איזה שלום, עם מי נעשה שלום" מיואשים הילדים, העולם מכונה "אנטישמייה", המשחק השגור - "שלא יטיפו לנו מוסר", ההמנון שונה ל”מי שמאמין לא מפחד", ליברמן וישי התחרו על תואר "אביר הגזענות", וההמון נותב לקריאות שנאה. עד כאן הכל צפוי. סאטירה של השמאל על השתלטות השיח הלאומני, מעל מסך הטלוויזיה - מהמוסדות הבודדים שנותרו בשליטתו.
אולם בהמשך חל שינוי מהותי. המערכון "הגברים של עולם הפרסום" חזר אל עולם הפרסום של שנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל. הסאטירה הופנתה אל ישראל שלפני 67', ישראל הטובה שאליה השמאל מבקש לחזור, במהלך פוסט-ציוני המערער אמיתות יסוד של הציונות. המערכון פתח בישיבת צוות פרסום שביקש להחדיר לתודעה את הסבון "גרמפון", ובחר בכותרת: "גרמפון - שלא תסריח כמו הערבים". ראש הצוות ציווה על הדמות הנשית שתיתן לו עמוד כפול ב"על המשמר” - חיבור גזענות בוטה לעיתון השמאל, שסיסמתו הייתה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". בהמשך ערערה התוכנית על תפקידן של תנועות הנוער, כשברקע ניצב סמלה של תנועת "הנוער העובד והלומד", תנועת הנוער החלוצית המזוהה עם מפא"י-"העבודה". סיסמתה "עלה והגשם" הפכה ל”עלה ואונן". התוכנית מלגלגת גם על יחסה של הציונות אל היהודים המזרחיים. ראשי משרד הפרסום אשכנזים כולם (גם המשוחקים בידי מזרחיים...), ולפניהם כרזה: "שכונת התקווה". מתנהל דיון: "איך נשכנע את המזרחיים לגור בשכונה הכי גרועה בתל אביב?" - "ניתן לה שם שמשדר אופטימיות"... התוכנית טענה שהאליטה האשכנזית מחקה את התרבות המזרחית. איש השיווק האשכנזי ניסה לשכנע את המנקה המזרחית לוותר על הקפה השחור, לטובת "קפה עלית". מזל סירבה, אך בסוף השתכנעה, מכיוון ש”העם החליט". במסווה ממלכתיות מהונדסת משכנעים ראשי הציונות (אנשי הפרסום) את המנקה המזרחית לוותר על רכיבים מרכזיים בתרבותה.
"ארץ נהדרת" הכריזה על מהפך רעיוני. מתקפת הסאטירה כבר איננה רק על המתנחלים והימין, אלא גם על הנחות היסוד של הציונות, על הגזענות והסקסיזם שבהן. בעוד השמאל הציוני ("העבודה", "מרצ") הולך ונעלם מהמפה הפוליטית, השמאל הרדיקלי הולך ומתעצם. בבילעין, בשייח' ג'ראח, באל-עראקיב ועוד, נקבע סדר יום שונה. חלק מהפעילים במאבקים אלו מגדירים עצמם כציונים, אך מהות המאבקים מעוררת תהיות לגבי הציונות עצמה. באל-עראקיב, למשל, מתעורר בעקיפין הספק לגבי זכותה של המדינה ליישב יהודים ברחבי הנגב כרצונה, תוך התעלמות מהילידים הבדואים שהתגוררו באזור עוד לפני 1948. טענת "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ", היא שעומדת כאן לביקורת.
השמאל שאינו בהכרח ציוני איננו כוח פוליטי משמעותי במדינה, אולם השפעתו על השיח הציבורי הולכת וגדלה. יוצרי "ארץ נהדרת", המגיעים רובם מלב הברנז'ה התל אביבית הליברלית, משקפים את דילמת הזהות שאיתה מתמודדים רבים בשמאל הישראלי. התחזקות השיח הימני הגזעני מקלה על ההחלטה הערכית "באיזה צד אני", אולם הדילמות הטבועות באופייה של מדינת ישראל, בהגדרתה כיהודית ודמוקרטית, בערכי היסוד הציוניים שלה, ובעיקר במודעות לבעיות אלו, מקשות על הבחירה במשענת פוליטית לגיטימית. לכשיוכרע הקונפליקט הזה בקרב תומכיו היהודים של השמאל, ניתן יהיה לצפות להקמת תנועות פוליטיות חדשות, שיפעלו לאור ההכרעה המחודשת. האם הציונות היא שתמשיך לעמוד בלב הדיון השמאלי, כפי שמנסים לעשות למשל בתנועת "השמאל הלאומי", או שמא יתבסס שיח אזרחי חדש, שאינו מגדיר עצמו בהכרח כ”ציוני". "ארץ נהדרת" האירה את המשבר המתחולל כיום בשמאל הישראלי. השמאל הישראלי, על הציונים והלא-ציונים שבו, יתחיל אולי לשאול את השאלות הנכונות.
