בזמנים אלו הפלשתינים עומדים להכריע את ישראל בקרב התקשורתי, עליו הם עמלים עוד מהימים בהם העיסוק העיקרי שלהם היה הטרור. מדי שבוע, עוד מדינה ועוד מדינה מכריזות על הכרה בזכותם של הפלשתינים למדינה בגבולות 67' שנקבעו בכלל ב-49', בתום מלחמת העצמאות. אקוודור, ארגנטינה וברזיל כבר הצהירו. מי תהיה הבאה בתור?
סלאם פיאד מצליח בינתיים לשכנע את מדינות דרום אמריקה להכיר בהכרזה על מדינה פלשתינית לכשתקום. הוא יוצר תודעה בה ההכרזה היא דבר בלתי נמנע - אך הכל, כרגיל, התחיל מאיתנו. כפי שהיינו הראשונים לפתוח בשיחות עם אש"ף ועם החמאס ויצרנו לגיטימציה בעולם לשאת ולתת איתם, כך יצר
בנימין נתניהו לגיטימציה בנאום בר-אילן, בו הכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה, לצידה של ישראל; נאום שהיה הפירצה לה היו זקוקים הערבים.
אם אנו מכירים בזכותם, מי אנו שנטען כנגד מדינות אחרות שמקבלות את זכותם?
לפני כעשור, לאחר כשלון שיחות קמפ-דייוויד, בחר יושב-ראש הרשות הפלשתינית דאז,
יאסר ערפאת, להסלים את המצב. הפיגועים היו יומיומיים ואף הם נראו בלתי נמנעים, ממש תופעת טבע שלא ניתן לשלוט עליה. מניין ההרוגים עלה, וכשנחשף הקשר הישיר בינו לבין הטרור בתפיסת הנשק על סיפונה של "קארין איי", הוא הפך ללא רלוונטי.
לאחר מותו והתייצבות הרשות, קמה לה גישה אחרת - פשרנית יותר. לא עוד מאבק גלוי בדרך הטרור. לא אש"ף מבצע פיגועים, אפילו לא הפתח - זה החמאס, הג'יהאד האיסלאמי, גדודי אל-אקצה. לא הרשות. בניית התשתיות למדינה החלה מלמטה. הקמת מוסדות שיהוו מדינה וממשל לכל דבר ועניין, רק בלא ריבונות של ממש. בעיות הליבה שנותרו בלתי פתורות - גבולות, הסדרי ביטחון, חלוקת ירושלים, מים, חילופי השטחים ועוד - גורמות להכרזה כזו, אם תבוא - להיות ריקה מתוכן.
אם כן, מדוע הפלשתינים מחפשים את ההכרה הזו כעת? מה נשתנה בן-לילה, שבשנה הזו בוער להם להכריז על המדינה? אולי מדובר במצבה של ישראל בעולם. הרי התמיכה האמריקנית אינה עיוורת כלל, מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל עובד בצורה מעולה ואפילו בישראל הקולות המבינים כי "אין פתרון אחר מלבד שתי מדינות" הולכים וגוברים.
האם אנו באמת מוכנים לקבל מדינה שכנה לצידנו, בין הירדן לים? הגיע הזמן לחפש אלטרנטיבה.