קצב איש בוזגלו

ואולי דווקא קל יותר להרשיע נשיא-בוזגלו בודד ורם מעלה יהא אשר יהיה מאשר לחסל את הפשע בישראל, להחמיר בעונשם של אנסי-בוזגלו, עליהם לא כותבים בעיתונים, הם לא תוקפים את הפרקליטות ואת ערוץ 2, חלקם נולדו במעברה ונשארו במעברה, לא מכירים אותם ולא יקדישו להם אלפי מילים ותמונות. ואם כבר פני הדור כפני הכלב, אם כבר צומצם הפער הנשיאותי בין רמי-דרג לפשוטי העם, מכנים אותם 'בוזגלו', ולא 'וויצמן' או 'אולמרט' או 'מיליקובסקי', או 'שיינרמן', מדוע לא נפסיק להרגיש מנצחים כל אימת ששר בכיר נופל בפח השחיתות, ונתעלם מאחריות בית המשפט כל אימת שהוא מועל בתפקידו כאשר מדובר בבוזגלו אמיתי, שהוא גם בוזגלו, גם שיינרמן, שרון, כהן, לוי קצב ואיינשטיין, אשכנזי וברזני. בוזגלו שהוא אחד העם הפשוט, או פשוט אחד העם - רק בלי המונח 'בוזגלו'...

המערכת השתמשה ב'בוזגלו' ומייד נטשה אותו. מבחן בוזגלו היה אמור לשמש מבחן תרבותי של ישראל החדשה, לאחר שנגמלה, לכאורה, מגילויי הגזענות הגלויים שידעו שנות החמישים, השישים והשבעים של האומה העברית הצעירה, וכעת התפנתה לעסוק בשיווין כללי (ולא עדתי) בין חזק לחלש, בין בוזגלו לגולדברג, אך מייד נפלה לבור שאותו כרתה. השם הנבחר הוא שם מזרחי, ממוצא מרוקאי, העדה שהעלתה על נס את מאבקה בשנות השבעים על-ידי תנועת 'הפנתרים השחורים'. ברק בעצם קבע כי מזרחי זוהי מילה נרדפת לחלש. כנראה שברק לא ציפה ששנה מאוחר יותר בגין ומזרחיי-בוזגלו ייטלו את השלטון, והתכונן לעוד שלושים שנות בוזגלו באופוזיציה. מבחן בוזגלו נותר על אילן גבוה, עד כדי 'מבחן בוזגלו ההפוך', בו הזנב מכשכש בכלב השמירה על הצדק, בו מערכת אכיפת החוק מחפשת "דג שמן" להתפאר בו. היא כל כך התאהבה בדגים האלה, עד ששכחה את הסרדינים. פושעים בלתי מוכרים אשר מקבלים עונשים מגוחכים ובעצם מעודדים את הפשיעה בישראל. עד ששופטים הפכו למטרה, כמובן. רק אז, קליקת המשפט נבהלה, שלפה סיסמאות קדושות ממגירת המלכותיות. מאוחר יותר 'מבחן בוזגלו' שינה כיוון וחצה את הגבול: שנות כהונתו של ברק, שאינו מבדיל בין בוזגלו לידלין, המציאו בוזגלו אחר: בוזגלו הערבי, הנחות, המסכן, בוזגלו המחבל, זה שמשתמשים בשכן שלו, על-מנת לשמור על חיילי צה"ל היקרים, בניהם יש ודאי הרבה הרבה בוזגלו. נו, ומי יבחין כעת בין בוזגלו לבוזגלו??

ברנס זוכה לאחר עשרים ושמונה שנות מאבק, לא מפני שעמד בגרסה שונה של מבחן בוזגלו, אלא בגלל שברנס התעקש והאמין בחפותו, והעמיד את כל המערכת על הרגליים. שני שופטים דחו בקשות של עמוס-בוזגלו-ברנס למשפט חוזר. שניהם הבינו את גודל הטעות, שנים רבות מאוחר יותר. רק אחד, חיים כהן, נטש את כס המלכות (בשנת 1983), עת ברנס שהה בכלאו, ואמר לו בחן וברגש: "עבדך אני, לא לך יש אות קין על המצח, אלא לנו, למערכת המשפט. תילחם על צדקתך מבחוץ", אמר כהן כרחם אב על בנים, עיניו לצדק תלויות. וממיטת חוליו, על ערש דווי, צלצל לשופטת דליה דורנר וביקש להודות לה: "אני מודה לך על שתיקנת את העוול שעשיתי, תזכי לאריכות ימים". והיו גם מי שכתבו על "הבושה של הפריפריה", כאילו עמדה היא למבחן במשך 62 שנה, כאילו מישהו מביט מהצד ומצפה לנפילה צפויה של מייצג הפריפריה, בוגר המעברה, משה קצב, אחד היחידים שהיו לבוזגלו עוד בנשיאותם: רבים נעו במקומותיהם בחוסר נוחות עת התבשר ישראל כי נציג 'ישראל השנייה' ניצח את נציג 'ישראל הראשונה', שמעון פרס. וכעת, כאילו צמצום הפער המלאכותי בין אלו לאלו, ירדו לטימיון עם הקלון הנשיאותי. ההתנשאות העיתונאית, הממסדית, המובנת מאליה, המולדת – קיימת, נושמת, אך לא בועטת במושגים ישנים ורעים. ואולי היא העומדת היום למבחן בוזגלו?