בקהילות היהודיות במשך מאות שנים לא נתפש התנ"ך כיצירה עצמאית, שניתן לקרוא בה ללא התיווך הפרשני של התורה שבעל-פה. התנ"ך, למרבה הצער, נתפש כספר שיש להבינו רק באמצעות ההלכה
וכמובן דרך מפרשיה המוּרשים לכך, ושלילה מוחלטת של התפישה שיש שבעים פנים לתורה. אם אני, לאחר קריאת "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין, מתקשה ללכת בדרכם של מפרשים מוּרשים, הגורסים שיש להתחיל את ההיסטוריה של היקום במעשה הבריאה - לצערי, יפנו לעברי אצבע מאשימה, שאני בבחינת מי שפוגע בטקסט.
כאשר אני קורא את סיפורי הנסים, אני חש שיש לי חירות ואף צורך להתנתק מהמוּרשים שהוסמכו לכך להסבר הנסים. אני חש חירות גם להשתחרר משלל ההסברים המדעיים שביקשו לתת לכל נס ונס, כדוגמת נס חציית ים סוף. החירות מלווה במתן יראת-כבוד לארון הספרים היהודי. זו יראת כבוד, שאינה מקבלת כל הסבר כמובן מאליו, כמו לדוגמה שהספר "שיר השירים" נכנס לספר הספרים, כי הוא מבטא את חיזוריה של כנסת ישראל אחרי הקדוש ברוך הוא, ולא כמו שאני מבין אותו.
אני שומר לעצמי חירות להתייחס לתופעה שיש לה ביטויים ספרותיים מנוגדים בתנ"ך, ומרשה לעצמי להעדיף את האחד על משנהו. אם בנושא היחס לאישה, בת לעם אחר, שנישאה ליהודי, אני פוגש שני סיפורים, שהאחד רואה באישה הזרה טומאה והשני מתייחס אליה בכבוד, נשמתי יוצאת אל הסיפור האחרון.
כך קורה לי, שאני מצטמרר מהתנהגותו של עזרא הסופר כלפי נשים לא-יהודיות, לעומת יחס שונה בתכלית השינוי מצד בועז לבת העם המואבי, בת לעם שחוקת ספר דברים מחייבת לנדות אותה לנצח נצחים. אני שומר לעצמי את החירות לשלול שלילה מוחלטת את התגובה של עזרא הסופר וכן גם את כל התגובות הפרשניות האוהדות את פועלו. לעומת זאת, אני נשבה ביחסו של בועז כלפי מי שתהיה הסבתא-רבתא הלא-יהודייה של דוד המלך.
אני מרכין את ראשי אל מול רות, בת עם מואב, עם שכאמור עליו גזרה התורה חרם לעולמי עד. אני מעריץ את האישה הזרה המקריבה את עתידה והולכת לארץ זרה, רק לא להפקיר את החמות, אם בעלה האהוב שנפטר. רות ממאנת לקבל את הצעת החמות לשקם את חייה מחדש בקרב בני עמה, בארץ מואב.
לעומת זאת, אני סולד מעזרא הסופר שפגע לא רק באישה הזרה, אלא קרע נשים רבות מבעליהן וילדים מאבותיהם, וללא עוול בכפם אימלל את חייהם.
מול המעמד המצמרר - בו תובע עזרא להוציא מקהל ישראל את אלו שהתחתנו "בְּעַמֵּי הַתּוֹעָבוֹת הָאֵלוּ" [עזרא ט', 14] ותבע "לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַנָּשִים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן" [שם, י', 3] - אני מעדיף את המעמד המקבל בסבר פנים יפות בת עם זר במגילת רות. לכבודה של האישה המואבייה נערך טקס מרשים, בו מברכים אותה ואת מי שביקש את ידה: "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים, יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּה הַבָּאָה אֶל בֵּיתְךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׁרָאֵל..." [רות, ד', 11].
בימים של התעצמות ממדי השנאה לאחר, במיוחד כשהשנאה מקבלת גיבוי של מורי הלכה - אני חש צורך פנימי להפנות עורף לוולגריות של עזרא המשתמש באקט של איום בנידוי ובחרמות, כולל החרמת הרכוש [עזרא, י', 8] כלפי מי שלא יציית לצו לגרש את רעייתו וילדיו. ניפוץ התא המשפחתי לרסיסים בעזרא, מול בנייה של תא משפחתי במעטפת של אהבה וכבוד במגילת רות - כשבשני המקרים הגיבורות הן מה שמוגדר "נשים נוכריות" - הם שני קטבים. לצערי, הממסד הרבני, והממשל, שרוקד על-פי חלילו כיום, רואים בעזרא מופת ומנחה דרך, ואני רואה בבועז ובסבתא-רבתא של דוד מורי הדרך.
