ארבעים וארבעה שרופים באש זה יותר מאשר התקינות הפוליטית, על גדריה ונימוסיה, ומסורותיה יכולה להכיל. זאת כוויה לא רק בבשרו החי של מי ששכל או התייתם או התאלמן, מי שבעגה הישראלית המנוסה יותר מדי קרוי "המשפחות". זאת כוויה, אין להשוות, כוויה אחרת, אבל כוויה קשה מנשוא גם היא, בכל איש ובכל אישה ובכל צעיר וצעירה ובכל ילד ובכל ילדה בישראל.
זה לא מאפשר, לא על-פי דין ולא על-פי מוסר ולא על-פי הלך רוחו של האדם באשר הוא אדם, איזו חלוקה נדושה ובאנאלית בין הכואבים שייסוריהם שיחררו מהם את זעמם לבין מי שאומר מעל הבמה כי הוא מבין לליבם, או מבטיח בכלי התקשורת כי אין הוא תופס את האבלים על צערם. זה גם לא מאפשר להשלים עם התקשורת הממהרת להפוך את העימות בין הזעקה המשתלחת לבין הטקס המתכפתר למחזה בו קהל הצופים נקרא לשבת בחבר המושבעים הדן אם כך עושים או אם כך לא יעשה.
ארבעים וארבעה שרופים באש זה מעבר לכל הדיונים על מה שהיה מאז וכמעט מתמיד, על ההזנחה, או על ההתעלמות מאזהרות, או על עיוותי קדימויות בלתי נסלחות, או על הבטחות שלא קוימו, או על תירוצים שלא שכנעו. זה יותר מאשר האמירה התקיפה והאדנותית כי הכל ידוע וכל שיש לעשותו הוא להחליט וליישם מיד ולאלתר, ביבשה ובאוויר, בעורף כמו בחזית, בתקנים ובכלים.
כשארבעים וארבעה שרופים הם האסון הגדול מכל אסונות הכרמל הבוער, הולך האסון וגובר עוד ועוד כשהממשלה וכל מה שמקיף אותה מסרבים להבין כי הוא אסון שאינו יכול להתמעט ולהצטמצם לממדים של "הכל ידוע ואין מה לחקור ויש להחליט וליישם".
אין עלי אדמות מי שיכול לומר לילד שנתייתם מאביו כי הכל, גם מותו של האב, היה ידוע מראש, ולאם כי מות בנה ידוע עוד בטרם יוולד, וכי אין על כן מה לחקור. השכלתנות הזאת החשודה בתארים נוספים שאיש אינו רוצה למנות אותם, לא יכולה לעבוד. היא נוגדת את הטבע, לפחות את תחושות הצדק הטבעי.
ארבעים וארבעה שרופים באש, בין אם קרוביהם לא נתאפקו ופרצו לתוך עצרת הזיכרון בניגוד לציפיות הסוציו-תרבותיות שלנו, בין אם קרוביהם נשבעו כי הם לא ישתקו בדרך אחרת, בין אם קרוביהם נכנעו למר גורלם כניעת אין אונים שכל מה שיש עימה הוא אלם ודום, ארבעים וארבעה השרופים באש לא יניחו לאיש בתוכנו לגמור בליבו כי אין מה לעשות חוץ מאשר לתקן. כי אחר הכל יש אסונות והעולם בנוי כך שלכל אדם ואדם ממתין באיזה שהוא מקום אסון פרטי והלוואי שלא יבוא אבל אם הוא בא, משתתפים באבל הזולת והלאה חיים להם החיים. זה לא יהיה כך.
גם במי שכך חושב, נפער פצע, והוא לא יגליד ויהיה לצלקת אלא אם כן יהיה אות כי המוות הזה איננו חלק ממחדל גדול אלא הוא הוא האסון האחד הגדול ולבד מתביעת התיקון הוא תובע תביעת דין. זה לא יעבור בלי זה. גם אחרי זה לא, אבל זה מה שהמוות מותיר לחיים לעשות.
ארבעים וארבעה שרופים באש אינם מתרגשים שגירשו את ישי מן העצרת, ואינם דנים אם גירשוהו בדין או אם גירשוהו מזעם שאיננו מגיע לו דווקא, והם אינם נדים לראש הממשלה שהספדו נקטע ולא פוסקים כי הוא צריך היה לדעת כי כך יעשה לו, ואינם שומעים את המיקרופונים הקולטים לא את הצווחה ולא את ההבנה ולא את ההסתייגות ולא את התדהמה ולא את החרטה על טקס שהיה לחטא. את כל זה אנחנו עושים, לא הם. הם כבר לא עושים דבר. הם לא יכולים. הם אינם, הלכו, אבל עם לכתם הם נוכחים יום יום יותר ויותר.
...ומולם, מול שתיקת עולמים שלהם, אנחנו, שעודנו יכולים לעשות, אנחנו, לא נוכל להרגיע אם כל אשר ניקרא לעשות הוא יד ומצבה וטקס זיכרון בלי להציב את האיך ואת הלמה של מותם כצוו עליון שאי-אפשר למלא אחריו אלא בייחודו מכל צוו תיקון הכרחי אחר.
כדאי שהקברניטים יבינו ויפנימו וירכינו ראש ויודו כי אף על-פי שהם סברו כי אפשר להצניע את ייחודו של הצו העליון הזה בין ביתרי חקירות ודרישות והיערכויות מנהליות ותקציביות וארגוניות למיניהן, תפארתם לא תהיה על הדרך בה בחרו ללכת אלא, והם לא אחרו עדיין, בבחינה ייחודית של האסון בהא הידיעה הזועק כי איננו ידוע.
