כולנו מכירים מצבים בהם אדם משוכנע לחלוטין בצדקת דרכו ושום הוכחה לא תשכנע אותו כי הוא טועה. אומנם עקשנות זו אופיינית ליהודים יותר מאשר לעמים אחרים, אבל זה רק באופן כללי, כי כאשר מדובר במנהיגים, סדנא דארעא חד הוא. לעתים קרובות המנהיג משתכר מן הכוח המופקד בידיו והוא בטוח שהכוח הזה מעניק לו גם את כל החוכמה הדרושה כדי להשתמש נכון בכוח הזה. במקרה שלנו, פה בארץ חמדת ובכלל, מכיוון שכל יהודי הוא מנהיג בכוח, אף שלא בפועל לצערו, והוא לגמרי בטוח שראיית המציאות שלו היא הנכונה והאמיתית ביותר, יש לנו הרבה "מנהיגים" שיודעים טוב יותר מכולם מה נכון לעשות וכיצד. ואם אותו יהודי אוחז גם באיזשהו כלי להפצת משנתו או רעיונותיו, באיזשהו כלי תקשורת - הוא כבר ידאג שכולנו נכיר אותו ואת משנתו, ויטרח ללא לאות לשכנע אותנו בצדקת דבריו.
וגם כאשר העובדות טופחות על פניו, כאשר האירועים במציאות משתלשלים לגמרי אחרת מכפי שצפה - הוא בשלו; הרעיונות שלו בסדר גמור, זה רק העובדות שעושות בעיות. אבל זה זמני, הוא אומר, אתם עוד תראו שזה זמני, כי בסופו של דבר גם העובדות במציאות יתנהלו בהתאם לחזיונותיו וכולם יודו שהוא צדק. אבל זה במקרה הטוב יחסית, במקרה שמישהו מההוזים מוכן להודות שאכן העובדות שונות מהתחזית שלו. בדרך כלל זה לא קורה, בדרך כלל הצדיקים האלה בטוחים שאינם טועים לעולם. וגם כאשר לכולם ברור שהם מדברים שטויות, אנשים מעדיפים שלא להוכיח אותם על פניהם, כי חוששים מנחת לשונם המשתלחת. בתורה, דמות המופת לתופעה הזאת הוא פרעה מלך מצרים. הוא האליל את עצמו, מה שדי אופייני לדיקטטורים מאז ועד בכלל, ואין לו שום ספק שהוא הוא המנהל של העולם.
פרעה זה אותיות 'פה רע' והוא אכן משתמש בפיו לרעה. ראינו את זה בפרשות הקודמות וגם בפרשה שלנו, פרשת בֹּא, זה קורה כמה פעמים. אבל השיא מגיע לאחר המכה התשיעית, מכת חושך [שמות י']: [כח] וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. בהתאם לריטואל הקבוע, הוא הבטיח לשחרר את בני ישראל ובלבד שיסירו מעליו את המכה התורנית. כאשר באים משה ואהרון לגבות את השטר, לדרוש את מימוש ההתחייבות לשחרר את עם העבדים, מתברר שוב ושוב שפרעה לא בדיוק התכוון למה שאמר. כעת, אחרי תשע פעמים שהוא משתמש בפיו כדי להבטיח הבטחות ולהפר אותן, הוא מגדיל לעשות ומאיים על משה רבינו במוות אם ישוב להתראות אתו. [כט] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ.
בשבוע שעבר ציטטנו את רש"י האומר שמשה ואהרון הצטוו לחלוק כבוד לפרעה בדבריהם, אולי הכוונה הייתה שלא להגיב כמתבקש כשנתקלים בהתנהלות כזאת, שלא לכנות אותו 'שקרן' אפילו כעת, בפעם התשיעית שהוא מפר את הבטחתו. אבל בעניין מהות ההתנהלות של משה ואהרון מול פרעה, יש מחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש. על המילים וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ בפסוק (פרק ז'): [טו] לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ. אומרת הגמרא [זבחים קב/א] שר' יוחנן לומד שמשה נצטווה לזכור כי פרעה, מלך הוא והסבר לו פנים. בעוד ריש לקיש למד בדיוק ההפך: רשע הוא, והעז פניך בו. ר' יוחנן הוא צדיק שמעולם לא הכיר את הצד השני, מעולם לא היה משועבד לפרעה, כלומר, אף פעם לא היה רשע, לכן הוא אינו נוטה להתרגש מהפה הרע של פרעה ואפילו יש ביכולתו לחלוק לו כבוד מכוח היותו מלך.
בעברו, ריש לקיש היה משועבד לפרעה, הוא היה רשע. הוא בעל תשובה שאמנם כעת הוא צדיק, אבל אינו שוכח את עברו וטוען שיש להעז פנים כנגד פרעה המשעבד, שכן אחרת לא ניתן להשתחרר מאחיזתו. אפשר ללמוד שמשה רבינו שילב בין שתי הדרכים, הוא אומנם נהג כבוד במלכות, חלק כבוד לפרעה, אבל בו-זמנית הוא עמד בתוקף, בעזות פנים, על דרישתו לשחרור בני ישראל ממצרים ללא כל תנאים או הגבלות. וגם כאשר תוכן דבריו היה קשה ביותר עבור פרעה, הוא דיבר בנחת, בלי התלהמות או מילות זלזול במלך. כי בניגוד לפרעה, משה ניצב בעמדת כוח ברורה והא גם אינו מקובע מחשבתית, הוא מסוגל גם לראות את הצד של פרעה ולהתייחס אליו בכבוד. עד כדי כך שלאחר איומו של פרעה: בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת, הוא מודיע לפרעה על המכה העתידה לבוא, מכת בכורות ומתנבא כי [פרק י"א]: [ח] וְיָרְדוּ כָל-עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ-לִי לֵאמֹר, צֵא אַתָּה וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי-כֵן, אֵצֵא; ולא הזכיר שפרעה עצמו יתחנן שיצאו כבר.
חשיבה פרעונית מול חשיבה יהודית
האמת היא שניתן להבין את העקשנות של פרעה. בסך-הכל משה ואהרון עימתו אותו עם מצבים תקדימיים והיה לו קשה לעכל אותם. מילא שנאלץ להודות כי נתקל בכוח שהוא נעלה מכוחו שלו, עד שאפילו הודה כי [פרק ט']: ה' הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. את זה עוד איכשהו הצליח לעכל. מה שלגמרי נשגב מיכולתו, הוא לעכל את השינויים שהתחוללו בטבע בדיוק בהתאם לדבריו של משה. כאמור, הוא כבר מקבל את העובדה שיש כוח שהוא נעלה מכוחו, אבל בטוח לגמרי שגם הכוח הזה הוא מוגבל, שלא תיתכן מציאות של כוח אינסופי, של כוח כזה שידע להכות את כל בכורי מצרים ולפסוח לחלוטין על בכורי ישראל. עד עתה, לפחות בדיעבד, הוא מצא הסבר "מדעי" לכל תופעה, לכל אחת מן המכות שנחתו על מצרים, אבל למכה הצפויה, זו שמפניה הוזהר זה עתה, אין ולא יכול להיות שום הסבר מדעי, לפיכך היא לא תיתכן. כך בחשיבה הפרעונית.
כאשר משה שומע את האזהרה של פרעה: אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. הוא מסכים איתו: כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ. אבל אחרי שעוד באותו מעמד הוא משמיע לו את הנבואה על אודות המכה הקשה מכולן שצפויה לנחות על המצרים, מכת בכורות, ולאחר שבאותה שעה עצמה הוא ממשיך לדבר איתו בכבוד: וְיָרְדוּ כָל-עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ-לִי... ולא אומר לו שגם אתה, פרעה, תתרוצץ לחפש אותי, בסיום הדברים נראה שמשה מאוכזב משהו: וַיֵּצֵא מֵעִם-פַּרְעֹה, בָּחֳרִי-אָף. אז לפי ר' יוחנן הוא התאכזב ואפילו כעס על כך שהחשיבה הפרעונית ממשיכה לשלוט במצרים, אבל זה לא שינה את יחס הכבוד שלו למלכותו של פרעה. לפי ריש לקיש, החרון אף של משה היה משמעותי הרבה יותר: אמר ריש לקיש, סטרו ויצא. זו הייתה דרכו של משה לבטא את הניתוק המוחלט מפרעה וממצרים, להחטיף סטירת לחי ולנתק מגע.
כבר דיברנו בעבר על כך שהחשיבה השלטת אצלנו היא זו הפרעונית. ורק לדוגמה: מאתר ההדלפות שהתחיל לפעול לאחרונה הודלף מסמך המלמד כי מצרים רואה בישראל את האויב העיקרי שלה. אינני יודע מדוע כותב המסמך סייג את האמירה, כאילו ישראל היא האויב העיקרי, כאילו יש אויבים אחרים פחות עיקריים, הרי מתוכן הדברים נראה שאין למצרים עוד אויב מלבד ישראל. ועל כן האימונים של צבאה הגדול מכוונים כולם למלחמה נגד ישראל. ועדיין, גם לאחר פרסום המסמך הזה, עדיין יש מי שמתעקשים שיש לנו שלום עם מצרים. אפשר להאריך בדוגמאות כאלה ואחרות, אבל נעבור ברשותכם למחלקה הפנימית, ליחסי הגומלין שבין האזרחים במדינה ובין השליטים בה.
לא מכבר התבשרנו כי נשיא המדינה לשעבר הורשע במה שהורשע. הגילוי הנאות מחייב שכבר עתה אבהיר כי אין לי שום היכרות אישית או אחרת עם המורשע וגם אף פעם לא היה לי אליו יחס מיוחד, לא לחיוב וגם לא לשלילה. עד אשר שמעתי אותו (או שמא ראיתי, אינני זוכר בדיוק, נותר רק הרושם) מדבר אל עקורי גוש קטיף שחילו פניו בבקשה כי יפעל להסיר מהם את רוע הגזירה. אולי חשבו שהוא, חובש כיפה כמוהם ושומר מצוות, יכול לסייע להם מרום מעמדו הנשיאותי. רבים אחרים איכזבו אותם עד אז, אבל האכזבה מעמדתו של מי שכיהן כנשיא, הייתה קשה עבורם יותר מכל האחרות. הוא הודיע להם שיש לו אמון מוחלט במערכת המשפט הישראלית ומכיוון שהתקבלה החלטה - עליהם לנהוג כאזרחים טובים ולהשלים איתה. האמור לעיל אינו מתיימר להיות ציטוט, אבל זו רוח הדברים שאני זוכר.
האמת היא שבאותה שעה הבנתי אותו מאוד. מה שלא הבנתי, זה מה חשבו המיועדים לעקירה, ציפו ממנו שיעז לצאת נגד מי שהעלה אותו לתפקיד הרם, נגד ראש הממשלה שהיה מאותרג בקנאות על-ידי כל כלי התשקורת? אבל ההבנה לא ריככה כהוא זה את הסלידה שהתעוררה בי מהאיש ומדרכו. לכן, כאשר פורסמה הכרעת הדין בעניינו, רק חשבתי לעצמי שהנה הוא חווה על בשרו את האמון המוחלט שיש לו במערכת המשפט הישראלית. ובכך איני אומר דבר או חצי דבר בעניין אשמתו או חפותו מהאישומים בהם הורשע, אני רק אומר שהוא חטף מידה כנגד מידה. שבדיוק כמו במכות מצרים, שם חשבו שיש להם זכות מלאה לשעבד את בני ישראל כי הם חזקים יותר, וכדי לשחרר אותם מטעות זו הם חטפו מכות כנגד עשרת כוחות הנפש כמבואר ברשימה מלפני כשנתיים, גם כאן וכעת, מי שמתעקש לחשוב שהוא יותר חכם מהריבונו של עולם, מי שיתעלם ממצוקות של יהודים, שלא לומר אם יפעל לפגוע בהם ר"ל, שום דבר לא ימנע ממנו את הנפילה, מידה כנגד מידה בדיוק. כי הקב"ה מוחל על מרידה בו, אבל אינו סולח על פגיעה ביהודים.
