אתמול, 30 יום אחרי אסון האוטובוס בשריפה הגדולה בכרמל, צפו רבים מאיתנו בטכס הממלכתי שנועד לזכרון הנספים וביקש להביע את הערכת העם והמדינה לפועלם. לטכס התיצבה כל צמרת המדינה, משפחות שכולות ורבים שבאו להביע את השתתפותם למשפחות והוקרתם לנספים. במקום טכס ממלכתי, הייתה לנו שערוריה ציבורית תורנית. במקום אזכרה - אכזבה ובמקום מעמד מכובד ורציני, התפרעות של חדלי אישים. חדלי אישים שאינם מבחינים בין טוב לרע, בין ראוי לבלתי-ראוי ובין דרך-ארץ לעם הארץ ובין טכס אזכרה ממלכתי להפגנת פועלים על תוספת של 5% לשכרם. אילו הייתי ראש הממשלה, לא הייתי מניח להוציא את שר הפנים מהאולם והייתי נועל את המפגש מיד לאחר שהתחילה ההתפרעות הפראית במקום.
יש בתוכנו מי שסבור שהעולם סובב סביבו, שאסון אישי חייב להפוך באופן אוטומטי לאסון לאומי, שכל אמצעי מקדש את המטרה שאין הוא חייב דבר לציבור וכל מעשה, יהיה נואל כאשר יהיה, הוא מעשה ראוי. לא כל נציגי המשפחות היו שותפים להתפרעות ולא כולם קיבלו אותה כמעשה הנכון במקום הנכון ובזמן הראוי. אולי בזכותם היה מקום לחזור ולשקול אם להמשיך בטכס, אם לאו.
העובדה שלא נכחו במקום שוטרים או סדרנים שיפנו את המתפרעים לאלתר, ולא יניחו להם "לנהל את המדינה" כפראי-רחוב, היא כשלעצמה תקלה חמורה. "המתלהמים בעם" סברו ברוב איוולתם שהם עושים צדק עם הנספים, ולמעשה ביזו אותם ואת מי שבאו לחלוק להם כבוד לאחר מותם. איש לא התרשם מצעקותיהם. לא כך ניתן לשכנע שיש להם מסר אמיתי הדורש התיחסות עניינית. לא כך ישיגו אהדה ותמיכה ציבורית ולא כך יקדמו שינויים שימנעו בעתיד חזרה על אותו שגיאות. הם כן ישיגו הסתייגות מהתנהלותם, סלידה מדרכם, והתנכרות לעמדותיהם.
עוול עושה להם התקשורת אשר "מבינה" את כאבם, "מקבלת" את כעסם ואינה "צולבת" אותם על התנהגותם. "סימפטיה" מעושה זו עלולה להביא לכך שלתקדים מבזה זה יהיו בעתיד ביטויים קשים יותר וחמורים יותר מצד אנשים יציבים עוד פחות, או מצד מי שיחשבו שאובדנם גדול מהאובדן הנוכחי. אילו החליטו לא להופיע לטכס, ניחא. זו החלטה אישית וזכותם להחליט כך. משהחליטו להופיע וגם לשבש טכס ממלכתי, הפכו לפראי אדם. אין ספק שהם כואבים אבדן כבד. אין ספק שחלק מהם, בצדק או שלא בצדק, סבור שניתן היה למנוע את האסון. אין ספק שחלק מהם גם מגיב מתוך "רגשי נקם". כל הנסיבות הללו אינן מצדיקות את התנהגותם. הם אינם המשפחות השכולות היחידות או הראשונות בישראל. מקרים רבים אירעו בנסיבות שלא הכל סברו שהיו מחייבות המציאות. מותר לדרוש מידע על מה שהתרחש ותשובה לשאלה אם ניתן היה ובאילו תנאים למנוע את אסון האוטובוס, אבל לא כך.
על הדרישה למינוי ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירוע השריפה, הבעתי את דעתי במאמר נפרד כבר לפני מספר שבועות. אני שולל דרישה זו משום שלדעתי אין צורך בוועדה כזו ומינויה רק יחטיא את המטרה האמיתית - מניעת אסונות בעתיד. פרטי הנמוקים במאמר הנ"ל. אחזור כאן רק התיזה המרכזית. אסון השריפה מורכב משני אירועים נפרדים - השריפה: תחילתה, המציאות בשטח שעה שפרצה, הסיבות להתפשטותה המהירה, אופן הטיפול בה, ומשך הזמן שנדרש לכיבויה; ואסון האוטובוס: מי שלח אותו ומדוע, מה היה ידוע על הנתיב שבו נע, האם היה נכון לשלוח אותו ללא סיור מקדים, האם היה בו ציוד מינימלי למקרה שיקלע לסביבה בוערת, האם פעל הנהג כראוי, האם פעלו המפקדים בשטח כראוי, האם המהלך כולו היה רציונלי? שני האירועים השתלבו זה בזה בתוקף הנסיבות המיוחדות למקרה והתוצאה ידועה. אפשר היה שתהיה שריפת-ענק ללא אסון האוטובוס, ואפשר היה שיקרה אסון לאוטובוס (כפי שאירע שלושה שבועות מאוחר יותר ברכבת) מבלי שתהיה אותה שעה שריפת ענק. יחד עם זאת, מובן שהשילוב החריף והקצין את חומרת התוצאה. את עניין השריפה צריכים לבדוק אנשי מקצוע ולא וועדת חקירה. על הליקויים המוסדיים הצביע כבר
מבקר המדינה, ושאלת שליחת האוטובוס וההתנהלות בו וסביבו היא עניין לבדיקה מבצעית מקצועית ולא לוועדת חקירה. הדרישה לוועדת חקירה נובעת מסיבות פוליטיות (פסולות) או מרצון "לערוף ראשים" בין אם יש לכך צידוק ובין אם לאו.
כשם שיש להפיק לקחים מהאסון, יש להפיק לקחים גם מאירועי האזכרה, ולפעול למניעת השנותן של התפרעויות חסרות יסוד וחסרות תכלית מסוג זה שראינו. אסור להרשות שהמדינה תתנהל ברחוב, ושהאלימים שבתוכנו - יהיו נמוקיהם אשר יהיו - יתנו בה את הטון. אם לא נפנים מסקנה זו ונפעל על פיה, אנו צפויים לחזור במהירות לנתיב המסוכן שהביא לרצח רבין ז"ל.
הממשלה הנוכחית לא טיפלה בנושא הערכות העורף לאסונות טבע כראוי. היא רק ממשלה אחת בשרשרת של ממשלות שלא מילאו חובתן לציבור בנושא זה. יש סימנים מעודדים שממשלה זו הסיקה מסקנות והיא מנסה לתקן עיוותים. חיוני שתמשיך בכך בהתמדה ובנחישות גם כאשר ישככו רעשי התקשורת וקולות ה"עליהום" של המתפרעים בעם. סור שתחזור על אותה שגיאה פעמיים, כי לא ייסלח לה הציבור.
