בתאילנד כמו ברבות ממדינות המזרח הרחוק החיים מתפתחים על-פי התוצרת המגיעה מהכפרים. בתאילנד הנושא הוא מרכזי יותר היות ורוב תאילנד מורכבת מכפרים וכן בקצוות כל עיר ממוקמים כפרים שונים. להווי ידוע כי תאילנד הינה יצרנית האורז מספר אחד בעולם. מה שהאנשים פחות מודעים לו הוא ענף היהלומים, הכסף והזהב המפותח מאוד בתאילנד שנחשב לאחד מהאיכותיים בעולם. רבים הזרים (כולל הישראלים) המגיעים לעבוד בענף היהלומים. הערים המרכזיות והכלכלה התאילנדית ניזונות מהכפרים ולכן ההתפתחות האדירה במהלך השנים בחיי הכפר. לא ניכנס כעת לסוגי השבטים והתרבות היות ואלו נושאים למאמר בפני עצמו. בתאילנד כמות המשקעים היא יותר מפי 20 מאשר במערב. בניית הסכרים על-ידי המלך נתנה דחיפה אדירה לחקלאות ב-15 השנים האחרונות ופחות ופחות אנשים יוצאים מהמדינה לעבוד במדינות המערב. העם התאילנדי הינו גאה באופן מיוחד במלוכה ובדגל. הרבה מאוד מהשירים המושרים בכפרים הינם שירים לאומניים שבהם הגאוה במוצא הינה בלתי נתפשת. אפשר לומר בקלות כי העם התאילנדי הוא גזען קלאסי ומעדיף את הלאום שלו באופן קיצוני על פני כל לאום. חוקי ההגירה אליו הם קשוחים מאוד כלפי המדינות הסובבות אותו ופתוחים למערב מהסיבה כי מהמערב זורם כסף המדרבן את כלכלתה של תאילנד וכיום המטבע התאילנדי, הבאט, מתחזק באופן משמעותי בעולם. זוהי הייתה ההקדמה וכעת ניגש לעיקר. חיי היומיום של הכפרי הממוצע: בערך ב-3 לפנות בוקר יתחיל הפעמון להשמיע את ה"גונג" הידוע, החקלאים מתעוררים ויוצאים לשדותיהם. שדות אלו יכילו לרוב אורז, בננות, מנגו, אבטיח, ירקות, לאם יאי, רמבוטן וכו'. החקלאי יעבוד עד 10 בבוקר לערך ויחזור לביתו לאכול. בשעות אלו מתחיל החום הנורא. אחה"צ ישוב החקלאי לעבד את אדמתו עד רדת החשכה. יחזור לביתו, יאכל ארוחת ערב, יפטפט עם חברים וילך לישון ב-9 בערב לערך. זהו סדר יומו והוא משתנה רק באירועים מיוחדים. חתונה בכפר - כאשר הבחור והבחורה מחליטים על חתונה, הגבר ילך למשפחתה ויציע מוהר (נדוניה) למשפחה. לאחר סיכום כל הפרטים תצא הדודה ותעבור בין בתי הכפר להודיע על החתונה. לקראת ערב יגיעו "שמונת הזקנים" וישבו בחצי מעגל במבנה מעץ מוגבה ויתחילו להתפלל ולאכול. ב-12 בלילה יגשו 2-3 גברים למוכר החזירים ויקנו ממנו חזיר אחד ויותר, תלוי בכסף של החתן. החזירים יעלו במתקנים מסורגים לרכב ויוסעו לבית החתן. ב-2 בלילה לערך יגיע אדם המתמחה בהרג חזירים עם סכין "קופיץ". הוא ידקור פעם אחת דרך השכם את החזיר בליבו. לאחר כ-3 דקות (תלוי במשקל החזיר) החזיר יפול הצידה וימות. יש מקרים ונכחתי בכמה כי החזיר יתחיל להשתולל ואף להצליח לברוח מהכלוב. הוא יתפס ויומת. בשלב הזה כל נשות הכפר כבר מכינות את האורז הידוע כ"קאו ניאו" או"חאו ננג" בשפת הכפריים. כמו-כן מוכנים ירקות ופירות. נחזור לחזיר... בשלב הזה כשהחזיר מת מעמיסים עליו ענפים ושורפים את העור. גברים עם כפיות מגרדים את העור החיצוני עם השערות עד שמגיעים לחלק הלבן. החזיר בשלב זה יחולק לחתיכות ויכינו ממנו מטעמים ומרקים. עד 5 בבוקר האוכל יהיה מוכן. החתן והכלה יגיעו לזקנים ויקבלו את ברכתם. יוצמדו צמידים מחוטים מלופפים על שני פרקי ידיהם על-ידי הוריהם/קרוביהם. במהלך הלילה הנשים מרוכזות בעשיית האוכל והגברים ישבו וישירו שירי לאום שונים, ירקדו וישתו. אחרי הברכה יעלו החתן והכלה לבית ההורים, ישבו על הרצפה ויתחילו לקבל אורחים שיעלו בזה אחר זה וישבו איתם על הרצפה ושוב יאכלו וישתו. בערך ב-12 בצהריים הכל יסתיים וכולם יפרשו לעיסוקם. תקופת הקציר - בתקופה זו פעמיים בשנה תתרכז כל משפחה בשדה שלה ותעבוד מבוקר ועד ערב על-מנת להספיק לאסוף את הפרי לפני שהשמש תהרוס אותו. חלק גדול מהתוצרת נקנה על-ידי סוחרים מהשווקים עוד לפני הקציר ובכך מובטחת הכנסת המשפחה. הכפריים יובילו את הסחורה לשווקים. התוצרת שלא נמכרה במרוכז תימכר על-ידי כל משפחה בריכוזים קטנטנים לצידי הכבישים ואלו השווקים הקטנים שאתם רואים תוך כדי הטיול. אין להם ימים ושעות קבועות והם קיימים עד סיום המכירה. את תקופה זו חוגגים בכל כפר 3 ימים בשירים וריקודים והרבה מאוד שתיה. בתקופה זו גם נערכים טקסי נישואין המוניים לזוגות העניים שאינם יכולים להרשות לעצמם חתונה עצמאית. הלבוש של החתנים הוא חולצת כפתורים כחולה ומכנסי דייגים שחורות ושל הנשים בגד מסורתי צבעוני אך הצבעים לא בוהקים.