אצל אדם חולה בדרך כלל מופיעים תסמיני המחלה וכל אחד שמנסה לעזור לו בודק מה הם, אחר-כך בונה את תמונת המצב ומתחיל בטיפול. יש לא מעט מחלות שהסימנים שלהן מטרידים בעיקר את הסובבים והחולה טוען: "אני בריא", ולפעמים אפילו מציג איזה פתק שמאשר את זה. במדינת החלמאים יש לא מעט בעיות, אבל במספר מקומות נעשים דברים שהם סימן ברור למחלה רצינית. האם אנו מודעים לזה בכלל?
בואו נתייחס לאירועים במקומות ששמם חוזר באופן קבוע. ניגע בשתי נקודות: ירושלים - ובילעין ונעלין בשומרון. בשני מקומות אלה
התארגנו קבוצות שהגיעו לשם מרחוק ומקרוב (תל אביב – לא ידעתם?). אי-אפשר לקרוא להן אחרת מאשר קבוצות פשע מאורגן, שיוזמות עימותים עם הצבא והמשטרה באופן קבוע ומנסות להוביל אחריהן גם את האוכלוסיה המקומית (הסיבות לא חשובות) כשהן מציבות לעצמן מטרה להתסיס כל גורם אנטישמי ואנטי-ישראלי בתחומי המדינה. בדרך כלל קוראים לחברי קבוצות אלה "פרובוקטורים", "מתפרעים", אפילו במסגרת החוקית שירשנו מהבריטים קיימת הגדרה רשמית: "המרדה". אבל על-פי היחס שהם מקבלים, נוצר הרושם שמדובר בקבוצת נערים נחמדים שבתור מעשי קונדס זורקים אבנים על החיילים, מחבלים בציוד וברכבים, ומתנפלים על יהודים שגרים בסביבה. לא נורא – הם חמודים, הם בני-טובים – אפשר לסלוח להם. ומי מוביל את הקו? גם לא טעיתם: אנשי הפרקליטות ואנשי ה"תקשורת".
הסיפור הרבה יותר חמור מכפי שזה נראה במבט ראשון. בואו קודם כל ננסה להבין מה קורה שם, למה ומי הם הפרובוקטורים. האירועים בירושלים התחילו בעיר דוד ובשייח' ג'ראח. התיישבו שם כמה קבוצות מסיתים ישראלים וזרים, התחילו ליזום עימותים עם היהודים המקומיים, אנשי עיריית ירושלים והמשטרה באופן רצוף. עד שהם הופיעו היה שם שקט. יהודים וערבים מקומיים חיו בשלום (אומנם בנייה בלתי חוקית של ערביי המקום פרחה כמו בכל מזרח העיר בלי שום הפרעה – אבל השקט נשמר). בזמן האחרון – כאילו אחרי
פקודה ממרכז שליטה, הממוקם כנראה הרחק ממחוזותינו, הצטרפו לפעילות רוב זרועות הקרן לישראל חדשה, אנשי האקדמיה בעלי גוון אנטישמי ותנועות נאציות ערביות – והאירועים התפשטו על פני חלק לא קטן של שכונות מזרח ירושלים.
בכפרים בילעין ונעלין - אזור קרוב מאוד לעיר מודיעין ובכלל למרכז הארץ - ההצגות הן תקופתיות, בדרך-כלל בימי שישי, ויש לכך סיבות: השחקנים הראשיים של אותה "הצגה" לא יושבים שם כל הזמן - הם יושבים בתל אביב המתאימה להם הרבה יותר. הם מגיחים פעם בשבוע לקרב השבועי וחוזרים הביתה.
ועכשיו הגענו לנקודה החשובה: מי הם השחקנים?
קודם פעילי השטח – התאחדו כאן קבוצות של אנרכיסטים מקומיים וארגונים מחו"ל, כשדבר אחד מאחד אותם: שנאה למדינה יהודית. ומי המפעיל המקומי העיקרי שלהם? לא טעיתם – אותה
'הקרן לישראל חדשה' בוחשת בכל נקודות הבעירה. אצל האנרכיסטים יש גם מנהיג (זה שמשלם את הכסף, כי הרי גם לוחמים לפירוק שלטון זקוקים למצלצלים) -
ישראלי לשעבר, הגר בסיאטל, ארה"ב - רוני ערמון, מיליונר, כאילו אחרי ירושה כלשהי, אבל קשה לברר מה הם נתיבי הכספים שזרמו אליו. בין הארגונים מחו"ל אפשר להזכיר את תנועת הסולידריות הבינלאומית (באנגלית: International Solidarity Movement; ידועה בראשי התיבות שלה ISM, ארגון שמאל רדיקלי פרו-פלשתיני הפועל בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה). מאמר בעיתון הבריטי דיילי טלגרף הגדיר את ISM כ"קבוצת השלום" המאמצת אלימות.
עוד נקודה פיקנטית:
האתר של ארגון שתי"ל, השייך לקרן החדשה לישראל, מציע למבקרים באתרו את סלון מזל – מרכזה של התנועה האנרכיסטית בארץ. ועוד נקודה חשובה: לעתים הפרובוקטורים מוצאים מולם דווקא את הערבים המקומיים שמתנגדים נחרצות לפעולתם (כמו שהיה בחברון).
אלה הקבוצות הפעילות בשטח. אם אנו רוצים לברר למה זה קורה – עדיף לא להתייחס לשום הסבר שהם מפריחים, הם וגם המפעילים הישירים שלהם בסך-הכל בובות המונעות על-ידי כוחות גדולים וחזקים הנמצאים הרחק מארצנו הקטנטונת. הם קוראים לעצמם אנרכיסטים – אבל צחוק הגורל שהם נהפכו לפודלים של ההון הבינלאומי, המנסה להפוך את העולם לשטח חופשי של פעולתו.
