נער רך הייתי כשעליתי לראשונה בחיי לירושלים. זה היה בטיול כיתתי, מסע של שני לילות ושלושה ימים, אל ביתה מכניס האורחים של סבתא מזל. הבית בצל האיקליפטוס, בשכונת בקעה הישנה, שליד תחנת הרכבת. סבתא מזל מוצרי-מני הייתה אימו של מפקד השיירות מהפלמ"ח, מכבי מוצרי-מני, שנפל בקרבות פריצת הדרך אל העיר הנצורה. בנו של מכבי, עודד מכבי, היה חברנו לכיתה. גם הוא כאביו לא זכה להאריך ימים. הוא נפטר בבית החולים שזה אך נפתח אז, "הדסה" עין כרם, במחלקה האונקולוגית שבקומה החמישית. כל החיים היו מונחים עדיין לפניו, הוא היה רק בן עשרים ושש במותו.
סבתא מזל הזכורה לטוב אירחה את ילדי הקיבוץ שלנו באהבה רבה. על הגג הרחב והשטוח של ביתה הונחו המזרונים והשמיכות בשורות ארוכות. ומי שעייף מיגיעות השיטוט בעיר הלא-מוכרת, יכול היה לישון בין רכבת אחת לאחרת. כל כך מעט רכבות נכנסו אז ויצאו מירושלים, שאפילו תחנת הרכבת הסמוכה לא הפריעה את מנוחת העייפים.
אני לא יכולתי להירדם. לא בלילה הראשון לטיול, וגם לא בלילה השני. איזו קדחת מוזרה, התרגשות לא-מוכרת, אחזה בי וטלטלה אותי ללא מנוחה. האם אפשר שהייתי אחד הקורבנות הכי צעירים של "סינדרום ירושלים"? בספרי החכמים של הפסיכולוגיה ורופאי-הנפש, לא מצאתי תיאורי חולים כל כך צעירים. הייתי מוסיף שורה או שתיים לאבן-שיריי, שנחקקה לימים בירושלים, לאמור: "ההלך, בעמדך לפני השיר החקוק באבן, דע שכותבו לקה מנעוריו ב"סינדרום ירושלים". עודנו נער רך הפעימו המגע עם העיר, עד שלא הצליח להירדם במשך שני לילות רצופים."
אני זוכר שהלכנו במצעד הזוי, חלומי, מחומת אבן אחת למשנה. אני זוכר את אלפי המדרגות שטיפסנו בהן, להגיע אל ראשם של מגדלי ירושלים: מגדל ימק"א, מגדל הר ציון, מדרגות חוות הלימוד שממול לארמון הנציב, והמדרגות האדומות, במעלה לגגו של מלון המלך דוד. כל מגדל ממגדלי ירושלים, אלה שבעיר היהודית המערבית, ואלה שבעיר הירדנית המזרחית, אלה שממערב ואלה שמעבר לחומה, המטפסים בהרים שממזרח, כולם דקרו את ליבי המתפרע דקירות עזות ומכאיבות. האם כתבו החוקרים, מחברי הספרים המחוכמים על "סינדרום ירושלים", על חודי המגדלים של העיר, שחדרו ממש אל ליבי, ופצעוהו בפצעי אוהב מדממים?
בסוף שנות החמישים שבתי אל העיר. ואני חייל צעיר שליבו הומה אל העיר ועוגב עליה ללא מנוח. כמו עשור חלף בין מפגש אהבים ראשון למשנהו. הקדחת ההיא, חסרת השם, התנפלה עלי שוב וביתר כוח. כחייל וסייר בחטיבת גולני הגעתי הפעם למקומות הצרים והחשוכים ביותר שבעיר. ירדתי אל מערותיה וזחלתי במנהרותיה.
למדתי להכיר את כל חמוקיה הנסתרים, את המעקשים המסוכנים של "הקו העירוני", שעבר כמו צלקת גדולה בליבה של העיר המחולקת. שוב לא יכולתי לעצום עין לילות שלימים. ההתרגשות ההיא, הישנה, חזרה אליי עם חדוות הגילוי וההתמצאות, הקרבה הפתאומית אל עמדות הלגיון הערבי המאיימות, המארבים, הפטרולים הליליים, הצליפות המפתיעות, והחדירות השקטות אל מעבר לסוללות העפר, מעבר לגדרות ולשדות המוקשים.
לא היה לי פנאי לתסמינים המסגירים של "סינדרום ירושלים" שלי. רציתי לבלוע את העיר בכל מלאותה. במהירות, בבקיאות, בידיעה מבוגרת. ובסקרנות שאין לה מעצור ואין לה גבול. הייתי מפקדה הצעיר של "עמדת פאג"י" שבצפון העיר. אל מול ביצורי בית הספר לשוטרים, ומצבורי המכשולים של סככות הענק של אונרר"א, סוכנות הסעד של הפליטים. סבך השמות שלימים יהפכו למתחם "גבעת התחמושת". הייתי סייר צעיר שהוליך את אנשיו אל מעבר לתלתלי התיל, הייתי נער רעבתן שחמד את התאנים הנפלאות שבשטח ההפקר, ושהביא לבלגן גדול ולישיבה דחופה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית.
החיילים הירדנים שבעמדה על החומה, ממול לכנסיית "נוטרדאם", קראו אלינו: "תל אביב קאפוט!" - והעבירו כף-יד שטוחה כסכין על צווארם. ואנחנו, בגרונות צוהלים של מתבגרים, קראנו אליהם בחזרה: "האמיר טלאל - טַרַאלַלל!" - ומיהרנו לתפוס מחסה, כשהם התרגזו ודרכו את נשקם. [האמיר טלאל היה בנו של המלך עבדאללה ואביו של המלך חוסיין, והיה לא-נורמאלי]. הייתי מוכן אז להשליך את נפשי הצעירה בשביל העיר המשכרת הזאת. הווייתה האבנית חלחלה אל תוך דמי הקודח, והתמקמה בתוכי לשנים רבות.
זכרתי איך חיבקתי נערה חיבוק ראשון, בכיכר ציון המנומנמת, עם תום הריקודים של מפגש תנועת הנוער. זכרתי נשיקות ראשונות, שהרטיטו את עורי, והעבירו בי צמרמורת בלתי נשכחת. רק לימים הבנתי, שגם חלחלות עורי גם הצמרמורות שחרשו את גבי, היו חלק מתסמיני "סינדרום ירושלים" הפרטי שלי.
זכרתי לילה ארוך וקודח, ללא שינה, באפס כוח מההתרגשות שלאחר משחק הכדורסל המקדים, ומשיחת הנפש התנועתית הארוכה. על ערכים, על הקרבת הנוער, על ההתמסרות ללא חשבון לעיר הטורפנית הזאת. ואם גם נטשתי הפעם את המגדלים, ואם עזבתי את אלפי המדרגות, ידעתי בנפשי כל העת, באיזו ידיעה חושית, קדמונית: אני אל העיר הזו עוד אשוב, אני את העיר הזו לא אשכח. אני בלעדיה לא אוכל להעביר את חיי.
ואכן, שבתי אליה. מובס וחפוי ראש שבתי אליה. מוכה בהלם קרב מתמשך, שלאחר המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. הצירוף של "סינדרום ירושלים" שלי, עם הלם הקרב הפרטי שלי, היה קשה, מכאיב וכמעט שהפך לצירוף קטלני. עליתי אל העיר הזו, בניסיון אחרון ונואש, למלא את הנפש מחולייתה, לנסות ולהתמלא מחדש. להשתחרר מדיכאון אחר המלחמה, שנאכף עליי בידו של שר הגורלות היהודי. מחדרי הצר שבמעון הסטודנטים, במעלה שכונת נווה גרנות, השקפתי סביבי ולא הכרתי את העיר. עגורני ענק פשטו על הרכסים שמסביבה. צווארי הברזל שלהם שברו ללא רחם את קו הרקיע המוכר. מהר גילֹה שבדרום ועד שכונת רמות שבצפון.
ביתה של סבתא מזל, בצל האיקליפטוס, שלאורך מסילת הברזל הישנה, בלב שכונת בקעה, שינה את צורתו ואיבד את קסמו הישן. ואפילו אבן ציון לזכרו של עודד מכבי ז'ל, שנתקלתי בה במפתיע, בלילה גשום וקר, בגינה שליד אחת הכיתות בקמפוס של גבעת-רם, גם היא לא הצליחה לקלף מעל ליבי הפגוע את מוראות המלחמה הארורה ההיא. ומגדלי ירושלים הישנה, שריגשו אותי פעם כל כך, ניצבו באוויר הצלול, התנודדו לקול הפעמונים, כאילו הם ניצבים באיזה אלבום ישן שדהה.
קולות הפעמונים התחלפו בצריחות המואזינים, ומה שמשך בי פעם לצאת אליו, לרחף באוויר השקוף מעל עמדות "הקו העירוני", מזכרת ימי הנוער הלהוטים שלי, דעך לאיטו. קולות העיר שהקסימוני פעם, לא יכלו להתחרות בנביחות התותחים שהדהדו בתוכי, אלה שעלו מעיירות הבזלת הנטושות ותלי האפר שב"מובלעת הסורית".
תקוותי כמעט שנכזבה. העיר האהובה בגדה בי. תסמונת "סינדרום ירושלים" שלי כבר החלה לנטוש אותי. האם החלה הקדחת המוטרפת שלי לחלוף? האם השכחה המיטיבה שלקיתי בה בעיר, הייתה מסימני התרפאותי? הלכתי אל המקומות שקדחתי בהם בעבר. הקסם שלהם התפוגג. לאחר כמה שבועות של אכזבה, נטשתי את הטיולים בעיר. השתקעתי בספרים. שיקעתי עצמי עד שכחה בטקסטים העבריים העתיקים. אם אבני ירושלים בגדו בי, ואין בהן הכוח להשיב לי את נעוריי, את שפיותי, את און אהבתי, הרי הררי הספרים המצפים לי יבואו במקומן.
הליך הפרידה שלי מירושלים היה ארוך ומכאיב. בכל ביקור נשמט אל השכחה עוד זיכרון יקר. נמחקה עוד תמונה, נעלם עוד גל פעמונים, והפך לגעגוע. הלכלוך שלה התבלט לי פתאום, היובש שלה העוין, הרוחות שמנשבות בה בלי רחמים. הווייתה האבנית, חסרת הירק, התייצבה נגדי. "סינדרום ירושלים" שלי החל להיפרט לפרטים: תאריכים, שמות, רחובות, משהו מאוד מפורר ולא מלוכד. חיי בירושלים, אלה שהיו במציאות, ואלה שרק נחוו בדמיוני הקודח, התכנסו לאיטם אל הזיכרון. הם פינו את מקומם לחיים אחרים, זיכרונות אחרים, קדחת שיכרון זרה.
עד שיום אחד, באיזה תעלול חסר-פשר של טווה-הגורלות הנעלם, קיבלתי פניה "מהממת", "מדליקה", לתת משיריי למיזם שיחזור השכונה "תמונה באבן". חקיקת תמונות מייסדי שכונת אוהל משה שבנחלאות. מעגל ענק נסגר לפתע בחיי. סבתא מזל מוצרי-מני, היכן את היום? הנער המסורבל שלא הצליח להירדם על גג ביתך, יעמוד ויקרא משיריו בלב-העיר. עודד מכבי, זכר חבר רחוק ונשכח, היכן אתה? אני, שנתקלתי בציון לזכרך, מציב בעצמי זיכרון שירי לחיי.
דודי אבנר ודודתי שוש לבית ילין, שני יקיריי שהלכו לעולמם, שביתם היה פתוח בפניי תמיד, ומלא אהבה למשפחתי, היכן אתם היום? הרי הייתם רועדים מאושר, אילו זכיתם להיות בין המוזמנים לטקס ההשקה של קביעת שירי באבן.
נערתי האהובה, "יחידת חיי" מכיכר ציון הלילית, האם את היא העומדת כעת לצידי, כשכמעט אינני יכול לדבר מחמת פרץ ההתרגשות החונק את גרוני? ירושלים שלי, ה"שרוטה" בי ומצולקת בי, התנפלה עליי שוב לרגע, רגע מרגש אחד קצר, אל מול מצלמת הוידאו שהנציחה את הטקס.
"סינדרום ירושלים" שלי, קדחת שיגיוני ושיכרוני, אהבת ירושלים שלי, חסרת הפשר וההיגיון, כמיהתי העצומה לכיכרותיה, אבניה, מגדליה, כל אלה שבו והכו בי פתאום. מי הוא טווה-הגורלות הנעלם הזה, שמשיב לי אהבה כל כך מאוחרת, בשמה של ירושלים? זנוחתי היקרה, שכוחתי המלבבת, מרירתי המתוקה, ליבתי הנצחית?
ידעתי שלא אעמוד בהתרגשות, אם אקרא בטקס משיריי, ובחרתי דווקא לקרוא את שירו של יהודה קרני "שימוני בפרצה". משורר נפלא שנשכח, מאהב ירושלים שנזנח. כמה היטיב לנסח את תשוקת המשוררים, תשוקת הנצח של המשוררים העבריים, להיות אבן מאבני ירושלים.
קראתי את שירו בהתרגשות, והוספתי לו כמה מילים. אני מקווה שהקהל הבין אותן. כי אני לא זוכר מאין הן באו. שוב קדחתי לרגע בקדחת ההיא. ורק אמרתי שמיהודה הלוי, דרך יהודה קרני, ועד
יהודה עמיחי, אחת הדרך החורכת את ליבות משוררי העברית, והופכת אותם לאבן מאבני העיר הזאת. וסוף כל סוף התפייסתי עם העיר, סוף כל סוף יכולתי לאהוב אותה בגלוי, מעל הקיר של פרויקט התמונה באבן, בלי חשש שיאשפזו אותי בינות לקהל מטורפיה, ש"סינדרום ירושלים" טרף את חייהם.