כמה שנאה, כמה רפש, כמה השמצות, כלפי האיש הזה. ושוב, אווירת העדר. עכשיו הזמן לשנוא את
אהוד ברק. התקשורת, כרגיל, מובילה את הטרנד, תוך שחיקה עד דק של אלמנט דירת היוקרה שלו (מגדלי אקירוב), שנראה בערך כמו הקלישאה של הפריז'ידר הריק להמחשת העוני, כל אימת שזה עולה לכותרות (וזה קורה מעט מידי).
כששלי חימוביץ' מדגישה את הקווים הנהנתנים לדמותו, הדבר מקובל עלי- כי יש לה אג'נדה סוציאל דמוקרטית וכי היא לוחמת בעקשות, אולי היחידה, בתחומים הללו. אבל, כשהדברים יוצאים מפי עיתונאים שמשתכרים מצוין ומעסיקים סוכן ויחצ"ן, זה נשמע קצת מסריח. אבל, זה פופולרי- ופופולריות היא הנשק של הסלב'. לא?
מישהו שיכול להיות שר ביטחון יותר טוב? הצעות?
ברק עשה את התרגיל כדי לשמור על הכסא, אומרים כו-לם וייתכן שהם צודקים. מצד שני, אם פרסומי הניו-יורק טיימס נכונים, ואם ברק היה בין הוגי הרעיון לתקוף את הגרעין האירני בדרך וירטואלית, בלי קרבנות משום צד, אז אולי כדאי להצדיע לו, לפחות על כך?
יצא לי כמה פעמים לדבר עם ברק, אבל לא להכיר אותו. נראה שיחסי האנוש שלו סובלים מבעיות אקוטיות. גם ההשתקפות של התופעה בתקשורת מצביעה על כך- כי בתקשורת, אם מישהו לא משתף איתך פעולה, הוא הופך לאויב שלך.
טביעות האצבע של פוליטיקאים שמרפדים עיתונאים בסקופים ניכרות מעל דפי העיתונות, בכותרות, בתמונות. אם לא שיתפת פעולה, יחפשו אותך. די בתמונה מזעזעת כדי לעשות את העבודה, כי כמו שאמר פעם בפורום מצומצם אחד מבכירי עורכי העיתונות כשניסה להטביע את חותמו על מראה העיתון של המחר, הטקסט ממש הרבה פחות חשוב. 'תכתבו קצת. העיקר הכותרת והתמונה', והוא יישם כשהחל למרוח תמונות עם כותרות ענק על עמודים שלמים, עם כמה שורות למטה. ואם לא יחסלו אותך ישירות, אז יש 'ארץ נהדרת', שכמו החרצופים שגרמו נזק בלתי הפיך ל
דן מרידור, יכולה לעשות זאת גם עכשיו.
תרגיל העזיבה של ברק נראה לי לגיטימי. חברי המפלגה 'שלו' לא חדלו למתוח עליו ביקורת מרה. הם לא רצו אותו, אז הוא הלך. יותר מפריע לי דווקא לחשוב שבין החברים שהצטרפו אליו היו כמה אופורטוניסטים שכבר קיבלו את התמורה על המהלך. אבל בפוליטיקה קורים דברים כאלה. העריקה של חצי מחברי 'העבודה' לקדימה אינה בגידה? אינה נובעת משיקול דעת אופורטוניסטי?
די עם משטרת המחשבות שקובעת לנו מי טוב, מי רע, מי צודק ומי טועה. המונופול על האמת לא נמצא בידי אף אחד מפרשני העיתונות. היה משמח לגלות שמישהו יוצא מהעדר ומביע דעה עצמאית. לא חייבים להיות מקובלים בכל מחיר.
