ערש - או הרס - ההיסטוריה היהודית?

מאז השתלטות "אווירת אוסלו" על סדר היום הישראלי, מדגישים מעצבי המדיניות את כמיהתם לשלום ולביטחון ומצניעים את - ואף מזלזלים ב - זכות וריבונות המדינה היהודית על ערש ההיסטוריה שלה. סטירת לחי מצלצלת למורשת בן-גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של ישראל שהזהיר: "האומר שלום לעברו, נפרד גם מהעתיד" ("עיונים בתורת הציונות", עמ' 1-5, 1947). עמי העולם מעוצבים על-ידי ההיסטוריה שלהם. לכן, הם תובעים ריבונות ושואבים כוח עמידה מול אויבים ואתגרים, על יסוד הגיאוגרפיה של ערש ההיסטוריה והטופוגרפיה של צרכי הביטחון, שנועדו להגן על ערש ההיסטוריה. ככל שמתעצמת הדבקות בשורשים, כן משודרג כוח העמידה מול סערות מאיימות וכן מתבססת הריבונות. עמים המקרינים הזדהות בלתי-מותנית בערש ההיסטוריה - ואינם משעבדים אותה לשיקולים מדיניים, כלכליים וביטחוניים - זוכים להערכה אסטרטגית מצד ידידים, יריבים ואויבים ומשפרים את עמדת המיקוח שלהם בזירה הבינלאומית. לעומת זאת, עמים הרואים בערש ההיסטוריה כלי-מיקוח במו"מ, ומשעבדים נכסי צאן ברזל היסטוריים לצרכים מדיניים וביטחוניים, נהנים מפופולריות-רגעית, אך נפגעים מכרסום בהערכה האסטרטגית ותדמית ההרתעה. עם הנושא ונותן על שורשי העבר מתנתק מן העתיד. פרופסור מנשה הראל, שפרסם 13 ספרים על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ ישראל, זוכה "פרס ישראל" ו"יקיר ירושלים", מתעד שורשים יהודיים ביהודה, שומרון וירושלים מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה: 2,000 שנים לפני הופעת האיסלאם בחצי-האי ערב, 3,200 שנים לפני גלי ההגירה של ערביי מצרים, סוריה ולבנון לארץ ישראל ו-3,330 שנים לפני הקמת אש"פ. 55 שנות מחקר של פרופסור הראל קובעות שהעם היהודי היה הראשון לאחד את האזורים השונים בכנען ליחידה לאומית אחת. היהודים הדגישו את ההתיישבות ברכסי יו"ש, פיתחו שיטות חקלאות והשקיה חדישות - דוגמת "המדרגות", אגירת ואמות מים - הנהיגו שיטות מלאכה, חרושת, בנין וארכיטקטורה מתקדמות וסללו דרכים לירושלים שהפכה ליהלום הכתר היהודי. הראל מצביע על ההזנחה, הביזה וההרס שאפיינו את שלטון האיסלאם בירושלים שעמדה בצילה של רמלה, עיר הבירה המחוזית. ההתייחסות לירושלים הייתה פועל-יוצא של מעמדה הנחות של ארץ ישראל בסדר העדיפויות המוסלמי. הסופר מרק טווין מתאר את מצבה העגום של הארץ בתקופת השלטון המוסלמי בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" (1867): "לפלשתינה מקום מיוחד בין הארצות בעלות הנוף המדכא... זוהי ארץ של חוסר-תקווה, קדרות ושברון-לב... פלשתינה לבושה שק ואפר... פלשתינה שוממה ודוחה..." תקופת הכיבוש הירדני בירושלים (1967-1949) המשיכה את היחס המשפיל לעיר ובמיוחד כלפי הנוצרים והיהודים. מספר הנוצרים הצטמצם מ-25,000 ב-1949 ל-10,000 ב-1967. השלטון ההאשמי כפה על בתי הספר הנוצרים ללמד את הקוראן, הרס וחילל כ-50 בתי כנסת והפך את חלקם לרפתות, אורוות ומשתנות ציבוריות. למעלה מ-75% של המצבות בהר הזיתים - בית הקברות הקדוש ביותר ליהודים - נופצו ואבניהן שימשו לסלילת דרכים, מדרכות ומשתנות. ירושלים לא הייתה אף פעם עיר בירה ערבית ואף לא צוינה באמנת היסוד של אש"פ ב-1964. לעומת זאת, ירושלים מככבת בכל בית כנסת, בכל תפילה וחג יהודיים, בכל חתונה ("אם אשכחך ירושלים...") ומועדים יהודים נוספים. ירושלים מהווה עמוד תווך של היהדות ושל העם היהודי, אך אינה נכללת בין חמשת עמודי התווך של האיסלאם. ירושלים וציון נזכרות 821 פעמים בתנ"ך אך אף לא פעם בקוראן. מוחמד לא ביקר אף פעם בירושלים או בארץ ישראל. בניגוד ליהודים המעלים את ירושלים על ראש שמחתם, המוסלמים מתפללים לכיוון מכה ועולים לרגל למכה. ירושלים מהווה את הברומטר להתייחסות האיסלאם והיהדות לארץ ישראל. ערש ההיסטוריה מהווה את התשתית לזיקה ולזכות המוסרית של עם על אדמתו. ככל שצרכי הביטחון חיוניים לקיומו של עם, תחושת הזיקה והזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה קריטיים יותר לעתיד העם. דיפלומטיה, כלכלה וביטחון מהווים כלים טקטיים, אך ערש ההיסטוריה מהווה יעד/חזון אסטרטגי, אשר אין לשעבדו לצרכים טקטיים. להשרשת תודעת הזכות המוסרית על ארץ ישראל תפקיד מרכזי בשיקום ריבונות העם היהודי על ארצו; זלזול בזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה - והצנעתה - מכרסמים בריבונות היהודית ועלולים אף לגרום לאובדנה.