ידידה טובה שלי, שיודעת ומכירה את חיבתי הלא נשלטת לעצים, המליצה לי על ספר מחמדים שכבש את לבה. היא התלהבה מאוד מהספרון "האיש ששתל עצים", לא נחה ולא שקטה עד שהביאה לי אותו לקריאה. ואכן, בלעתיו "כבחורה בטרם קיץ"... כמו שאמרו בפלמ"ח... כלומר כבכורת תאנים מתוקה, שהבכירה באביב, ראשונה לתאני העונה. הספר שקראתי, "האיש ששתל עצים", מאת ז'אן ז'יונו, שתרגמה לעברית אביבה ברק, הוצאת אסיה 2010. נהניתי מאוד מהקריאה, ואגב כך מצאתי שהספר תורגם כבר לפני שנים, אך לא זכה לאהבת הקהל.
זהו ספרון מופלא, משל מודרני ומושך, מיושן מעט, על יחסי האדם והטבע. גיבורו של הספר, אדון בופייה הפרובאנסלי, איש פשוט ובעל תכונות של צדיק נסתר וקדוש מתחבא, איש מופת בריא ומאריך ימים, רועה צאן צרפתי מפרובאנס, מקדיש את חייו לנטיעת עצים באזור שומם וקרח, ומשנה במו ידיו את סביבתו. ספר מלא אופטימיות צנועה, רוחניות עלומה, אהבת אדם וצומח. ובא, בין השאר, לרפא את פצעי המלחמות הנוראות שהיכו בצרפת ובז'יונו עצמו, במחציתה הראשונה של המאה העשרים. היום היו מכנים את הספר "אקולוגי ופציפיסטי".
באחרית הדבר לספר, נכתב ש"ערפל קרב" מכוון עטף את הספר, ולא מעט היה זה בשל שגיונו של ז'אן ז'יונו עצמו. והנה, עשרות שנים לאחר שנדפס לראשונה, 1953, עוטה ערפל מסוים גם את הגרסה העברית. למשל הכותר עצמו "האיש ששתל עצים", או שמא "האיש שנטע עצים"? תהיתי על פשר הכותר כבר בעת הקריאה. מדובר בבלוטי אלונים וזרעי עצים אחרים שהקדוש מנביט מזרעים. אם כך, אולי צריך להיות "האיש שהנביט עצים"? או אולי אפילו "האיש שזרע עצים"? אבל אפשר שבצרפתית ובאנגלית הכוונה באמת לאיש שנטע עצים, מבלי להכביד על הקורא העירוני הממוצע, שאינו מצוי בפרטי מקצוע השתלנות...
לאחרונה שמעתי סיפור מעניין על הנבטת בלוטי האלון. שלא כמו זרעי צמחים אחרים, שאנו יודעים היכן ראשם והיכן זנבם, ומקפידים תמיד שייזרעו עם הראש למעלה, הרי בלוטי האלון נוח להם דווקא לנבוט כשהם שוכבים! משונה איך יודעים הנבט והניצן והשרשון הזעירים היכן הקרקע והיכן השמיים? אבל חוכמת הצמחים היא עתיקה, ועדיין לא הבנו את כולה.
בסוף הספרון מובא סיפורה של בתו של המחבר על תולדותיו אפופות הבלבול של הספר. אביה כתב את הסיפור, בשנת 1910, כיוון שפנו אליו ממגזין אמריקני נודע, לכתוב קצרות על "הדמות המופלאה מכל שפגשתי מימי". הסיפור התקבל בתחילה בהתלהבות, אך אחר-כך התנפלו עליו עורכי המגזין, כשגילו שהוא כולו בדיה, והאשימוהו בנוכלות! הם בדקו את סיפורו ומצאו שלא היה מעולם אלזיאר בופייה, הקדוש הנוטע. הבלבול בין אמת לבדיון נמשך עוד שנים רבות, וז'יונו, בצד השבחים על הספר, ספג גם ביקורות קשות וגידופים. עם זאת הפך הספרון ליצירתו הנודעת ביותר והמתורגמת ביותר של ז'אן ז'יונו.
הרבה יותר מנטיעת אלון...
ומפרובאנס לעמק חפר ולשרון. גם אצלנו יש אנשים המתמסרים להחייאת יער האלונים של השרון. מעצב גן הנוי בקיבוץ עין החורש, אמנון ראובני שליט"א, כבר החל להנביט בלוטים של אלון התבור במגרשים הקרחים של המשק לפני עשרות שנים. הוא עשה זאת בהתמסרות ובהתמדה, לא פחות ממר בופייה של ז'יונו. בזכותו ובזכות עוזרו, צפריר טלמון, גם הגיעו אלינו בהמוניהם העורבנים, חובבי הבלוטים. דמותו של אמנון ראובני, כמחדש יער האלונים בחולות עמק חפר, אין בה שום זיקה לקדושים נוצריים, ואף לא לקדושים יהודיים. הוא הפנים את אהבת ארץ ישראל, שנשתלה בו בנעוריו, בתנועת 'השומר הצעיר', והקדיש עצמו לנטיעת עצים. ממנו למדתי שאלונים יש להנביט - יש המכנים זאת לזרוע - בטרם נטיעה. אבל אלון שצמח מבלוט, אין כמוהו לחוזק ולשורשיות.
וכעת ממש מתחדשת היוזמה לשינטוע יער אלוני התבור בפארק השרון. חבורה מסורה של מקדשי-הטבע, ובראשם ארנון גורן איש מעברות, שמה לה למטרה לטעת את הקרחות שנפערו ביער האלונים שבפרק השרון. תמהני אם מישהו מהם קרא אחת משלוש הגרסאות המתורגמות לעברית של הספרון הקסום "האיש ששתל עצים". אבל ממש כמו אלזיאר בופייה, וכמו המספר-המטייל, הלום-המלחמות שבצרפת, בן דמותו של ז'יונו, גם הם מאמינים בכל נפשם שהנטיעה היא מעשה מטהר! פעולה מזככת! בנטיעת האלונים יש הרבה יותר מאשר להצמיח עוד פיסת צל בדיונה של עמק חפר. היא מחברת בין האדם הנוטע לטבע הננטע. בין העולם האנושי לעולם הקוסמי. וממש כמו אדון בופייה, הם רואים בשתילה מופת להתנהלות אופטימית והתנהגות אנושית, ואפילו התנגדות למלחמות ורדיפת שלום. מדהים איך מחברת אהבת האלונים בין פרובאנס לעמק חפר. ומדהימה לא פחות היא האמונה המשותפת בכוחו המטהר של מעשה הנטיעה.