ביום גשום הִצפַּנו לבאקה אל-גרבייה. רחובות צפופים, תנועה ערה. תעיתי. היכן הספרייה העירונית? סיבכת אותי, אומר לי תושב. לבסוף נמצאה האבידה. מבנה חדש עם כיפה גדולה במרכזו. מנהלת המקום, ספרנית נמרצת בשם פאטינה מקבלת פנינו בחיוך. הנה כאן ספרי היעץ, שם ספרי הקריאה (קוראים גם הרבה עברית, רבי-מכר). על מדף כתבי העת בולטים גיליונות 'מטעם' הרדיקלי. הנה ספר חנוך לוין הצעיר. וכאן ספריית הילדים. צפופה מאוד. הספרים מחזיקים את הקירות וערימות נוספות על עגלות. התקציב שקיבלו ממפעל הפיס חולק למוסדות נוספים ומה שנותר הספיק לספרייה קטנה יחסית לזרם המבקרים ההולך וגובר. גם קומה שנייה קשה מאוד לבנות בגלל כיפת הבניין.
מנהל מחלקת החינוך, ווליד מג'דלה (למשפחת מג'דלה נוכחות רבה ביישוב) מספר, שהספרייה משרתת כ-30 אלף נפשות, מתוכן כתשעת אלפים ילדים ובני נוער. יש כסף לספרים אבל אין היכן לשים אותם. נכון שהספרות חשובה, הוא אומר, אבל גם המקום. מספר שליישוב יש ועדה קרואה במקום עירייה. כשמונתה הוועדה נמצאה העירייה בגירעון של 180 מיליון שקל, בעוד שכל התקציב השנתי הוא 120 מיליון. משום כך לא ממנים כוח-אדם חדש. מבקש לזכור את המגזר הערבי בחלוקת המשאבים הארצית.
בזמן שהוא מדבר, אני קולט בזווית העין את הד"ר שלידי משרבט רשימות בפנקסו באמהרית. גדול. הלב מתרחב. שלוש שפות עתיקות מאכלסות חלל קטן: ערבית ואמהרית בלולות בעברית. המשורר בן המקום, פארוק מואסי, קורא משיריו בערבית מתוקה ובעברית שתרגם: "אמי טוותה את חיַי / בריח הדמעות המאירות / היא כזרימת מֵי הנביעות היַמָּה / וקול התקוות...".
פאטינה מספרת על פרויקט עידוד הקריאה שיצר מהפכה. רוב ההשאלה היא של ילדים. כדי כך הצליח הפרויקט עד שמה שניתן בתחילה בחינם, משולם עכשיו על-ידי ההורים. הילדים מגיעים לשעת קריאה, הצגות, סדנאות אמנות, הדרכת גננות, פגישה עם סופרים, תרפיה במוזיקה. מתוך שאלון שמילאו הילדים: איזה גיבור סיפורי מצא חן בעיניך? כיצד היית מסיים את הסיפור?
באופן כללי קיימת ירידה בהרגלי הקריאה בקרב הדור הצעיר. פאטינה מדגישה שבמגזר הערבי הירידה תלולה יותר. לכן חשיבות הפרויקט לעתיד. מתחילים פה בגיל שלוש כדי להקדים תרופה לקראת גיל הנוער. ועוד פרט סטטיסטי: בארבעת הימים הראשון של השנה (מתחילת ינואר) השאילו בספרייה 1,575 ספרים והצטרפו 55 חברים חדשים. יפה.
החברה הערבית נוכחת פעמים רבות בשיח הציבורי שלא בטובתה בהקשרים שליליים. חלק גדול מההקשרים הללו נובע מסטריאוטיפים ומפחד. המינוח המקובל הוא "המיעוט הערבי". אולם חשוב שהחברה הערבית תבין שגם הציבור היהודי רואה עצמו כמיעוט באזור כולו, עם מדינה אחת בעלת זהות יהודית שאף היא מאוימת מצדדים שונים.
מבחינה זאת גם השנאה המרחפת בינות לדיאלוגים הקטועים במקומות שונים בחברה הישראלית, היא תלוית הקשר ואינה קשורה בהכרח לשלל הכינויים האוטומטיים הנשמעים כאן, דוגמת "פשיזם" ו"גזענות". יש הבדל גדול בין מעמדם ומצבם של היהודים בתקופות שונות בעולם, למצבם ומעמדם של ערביי ישראל - לטובת האחרונים.
השיח על אודות המיעוטים אינו שיח בריא, משום שכל אימת שעולה טענה או ביקורת כלשהי, מוטחת האמירה האולטימטיבית "גזענות" ושלל הכינויים הנלווים לה. זו קללת התקינות הפוליטית שבחסותה עוקר הדיוק הביקורתי; העמימות הלשונית לא פתרה בעיות אלא רק כיסתה וסתמה את הדיבור על אודותן. עם כל הקושי לדבר בעניין, חשוב לזכור את שני צדי המטבע, ולא להשטיח את הדיון לסיסמאות פוליטיות שאינן מקדמות דבר. הביקור בבאקה היה ניסיון בכיוון אחר.
על השולחן בספרייה מפוזרים ספרים. מתוכם מציץ אליי ספר שירה צנום, "באתי אליך" מאת פארוק מואסי. המשורר שלפני רגע קרא משיריו. אני קורא את השיר הראשון ומוקסם: "הן אפשר / שאֵלךְ לעולמי לאחר רגע / בספרייתי / או / מהבטחות של מַכרַי / אולם בטוחני / שחיַי נושאים מובן ומשמעות / עזיבתי היא שיבת זמן שיבוא / בעִתו / על כנפי הקול". כל זה, בערב גשום אחד בספרייה. בבאקה אל-גרבייה.
