מעשיות אלף נכבה ונכבה

במאמרו The Returning Issue of Palestine’sRefugees שפורסם בגארדיין הלונדוני מציב ד"ר סאיב עריקאת - המוצג בתקשורת העולמית (וגם בחלק ניכר של זו הישראלית) כאיש המחנה הפלשתיני המתון, "זה שמוכן לשאת ולתת עם ישראל" - את שיבתם של שבעה מיליוני ערבים - פליטים וצאצאיהם - כתנאי לכל הסכם שלום עם ישראל. הוא מבסס את נימוקיו לכך על החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם ועל חוות דעתו ודרישתו לצדק של פולקה ברנדוט שעמד בראשות וועדה מטעמו. דרך אגב, אותו רוזן רודף צדק אהד בגלוי נאצים ואירח בארמונותיה של משפחת המלוכה השוודית את בכירי האס.אס. הנמלטים לאחר המלחמה, בעוד שארגון הצלב האדום שבראשו עמד מנפק להם אישורי מעבר ותעודות מזויפות לבריחתם ממשפטי נירנברג. עריקאת מגלה לקוראים הבריטיים, כי אותו אציל שוודי שילם בחייו על דרישתו לצדק, כאשר טרוריסטים יהודים רצחו אותו בפקודת מפקדם יצחק שמיר, שאחר כך כיהן כראש ממשלה באותה מדינה שנישלה וגירשה את ערבייהָ. נימוק מוחץ נוסף לשיבה ולפיצוי הוא מביא מהתקדים של הסכם דייטון לסיום המלחמה בבוסניה. דין בוסניה כדין פלשתין, הוא קובע. לא בכדִי מבקש ד"ר עריקאת לגזור גזירה שווה בין בוסניה ובין ישראל, מאחר שכידוע, ממשיכים לשפוט את מנהיגי הסרבים על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, דבר שאותו מבקשים ומנסים ללא הרף אותם פלשתינים "מתונים" לעשות למנהיגי ישראל ולאנשי צבאה. לד"ר הנ"ל ברור כי הוכח שהתוכנית לטיהור אתני של ערביי ישראל כבר הייתה קיימת אצל מנהיגי היהודים עוד לפני מלחמת 1948, וזאת במטרה להשתלט על אדמות ש-90 אחוז מהן היו בבעלות הערבים. התוכנית עלתה בידם, לדעתו, כאשר הצליחו לגרש כשלושה רבעים מתושביה ולהופכם לפליטים. האמנם? ומה אם כן עלה בגורל אותם 25 אחוז הערבים הנותרים? מדוע הם לא נרצחו, נאנסו, נבזזו וגורשו במסגרת "התוכנית"? האם הייתה ב-48' התרשלות רבתי של מפקדי הצבא הישראלי בביצוע אותו "מבצע טיהור אתני"? האם אותן חטיבות מעטות שבמאמץ רב צוידו בנשק ובתחמושת דלים והוזזו ונוידו מחזית לחזית, האם לא מוזר שאותם מפקדים ולוחמים יתרשלו בחלק אחד של ה"משימה" בעוד הם מצטיינים בשלושת חלקיה האחרים? אך אולי יש לכך סיבה פשוטה והגיונית בהרבה. זו אכן קיימת ומתבססת על העובדה כי החל מ-1941 - שבה קיבל מנהיג ערביי ישראל המופתי אמין אלחוסייני את ההבטחה מהפיהרר, אשרמיד עם כיבוש הארץ זו תהיה "יודנריין" (טהורה מיהודים) - את המצב הזה בדיוק תכננו הערבים ליצור. האם ערביי ישראל נפלו קורבן לתאוות הרצח שלהם עצמם, בבואם לנחש ולהעריך את הצפוי להם מידי היהודים המנצחים, והעדיפו את המנוסה? סביר ביותר, כי כידוע, כל הפוסל במומו פוסל. בדיוק על-פי אותו היגיון פעלו הגרמנים שחיו בארצות הסלאביות שנכבשו בידי הצבא הנאצי, והזדרזו להתנדב בדרך כלל ליחידות האס.אס.. הם לא רק ידעו היטב על ההשמדה המתוכננת גם לעמים הסלאביים (לאחר שתבוצע זו של היהודים), אלא השליכו כוונה זו על הסובייטים המתקדמים והמנצחים, ועל כן ברחו בהמוניהם, בהעדיפם את המנוסה על פני מוות ודאי, עד לאחרון בהם, שהיה צפוי להם בעיני רוחם. כיצד לדוגמה ערביי הכפר כבאביר - השוכן במרומי הכרמל, החולש על הכניסה הדרומית לחיפה, ויכול היה לנתקה מתל אביב בקרבות תש"ח - לא ברחו ולא גורשו? מדוע, להבדיל מהשייח' מוחמד עלי אלגעברי מחברון, שהשמועה אומרת כי ציפה שהיהודים יוציאוהו להורג כנקמה על הטבח בתרפ"ט, לא חששו ערביי כבאביר פן ייאנסו, ייבָּזזו, יישָחטו ויגורשו על-ידי היהודים, כמיטב מעשיות אלף נכבה ונכבה? התשובה לכך פשוטה מאוד: לא הייתה להם סיבה לחשוב כך, כי היות שהם עצמם לא תכננו ולא פנטזו לעשות כך ליהודים, החשש ממעשה נורא שכזה לא עבר במוחם. למעשה, האחמדיים המתגוררים בכפר זה הם מוסלמים בני זרם השולל את הג'יהאד ודוגל בדו-קיום ללא אלימות. מקור האחמדייה הוא בהודו דאז (ופקיסטן היום), ודי להביט במסכת הרצח וההתעללות שהם סובלים שם משכניהם הסוניים, כדי ללמוד לא מעט על גורלם של שוחרי שלום חסרי מגן באזורנו.

הדמיון הוא חזות הכל

בשואת יהודי אירופה שני גורמים עיקריים, האחד חיצוני והשני פנימי, עמדו להם לרועץ וסייעו למבצע התרמית וההונאה שאיפשר השמדה בקנה מידה חסר אח ורע שכזה: החיצוני הוא התרבות הגרמנית שהייתה, כך או אחרת, מוכרת ליהודים ברמה שלא איפשרה להם להעלות על הדעת מפלצתיות כה הפוכה לה, והגורם השני, הפנימי, נעוץ בתרבות הפציפיסטית עד אותה עת של היהדות המסורתית. ניתן לקבוע, כי לו הייתה ביהודים רבע או אפילו עשירית הרצחנות של הערבים, הם היו מבינים כי זו קיימת ויכולה להיות מופעלת בשיטתיות נגדם. לא בטוח שהיו ניצלים, אך די ברור כי לא היו פוטרים בהינף יד כ"בלתי אפשרי" את השמועות, ומאוחר יותר את הידיעות, בדבר השמדתם של היהודים בבתי חרושת למוות. ערביי ישראל לא נזקקו להרבה דמיון כדי לדעת רצחנות מהי. לא היה קרב שבו ניצחו ושבו לא ביצעו שחיטה רבתי, מלווה בביזה, בקטיעת איברים, בהתעללות בגוויות היהודים... ומוטב להפסיק כאן את התיאורים הפלסטיים שאינם מתאימים לא למגזין של ערב שבת ואפילו לא לתשעה באב. כך היה ביפו בתרפ"א, כך היה במוצא בתרפ"ט (הוריו של רמטכ"ל צה"ל לעתיד מקלף נרצחו שם), בחברון ובצפת, ושנה אחר כך נרצח אביו של הרמטכ"ל לסקוב - בחיפה. אפילו מתיישבי כפר עציון אשר נכנעו במסגרת הסכם עם הצלב האדום ועם הלגיון הירדני, נשחטו על-ידי הערבים כמעט עד אחרון שבהם לאחר שמסרו את נשקם. ואם בקרב גוש עציון אנו עוסקים, אולי זה המקום להזכיר במאמר מוסגר את מפקדיו: תא"ל יצחק יעקב (יאצה) יבדל"א, אשר לעת זקנתו אולץ לעמוד על נפשו נגד אישום בעבירה של "ריגול חמור", אלוף אברהם (אברשה) תמיר, וגם אחד מילדי הגוש שפונו ממנו במלחמת השחרור, חנן פורת הזקוק בימים אלה להרבה עוז רוח ולרחמי שמיים. בצפת במאורעות תרפ"ט נרצחו ונפצעו כמאה יהודים, ובמזל רב ניצלו השאר מגורל יהודי חברון, עקב הפעלה מסוימת של המשטרה הבריטית. יהודי צפת ברובם, כידוע, אינם "מתנחלים", או מהגרים או "מתיישבים ציוניים", כי אם תושביה מקדמת דנא: הרבה לפני הכיבוש הערבי (השני) של סלאח א-דין, לפני הכיבוש הערבי הראשון של ארץ ישראל, והרבה לפני הולדת האיסלאם במאה השביעית. זוהי העיר אשר עליה מלין ד"ר עריקאת במאמרו כי ממנה גורש ב-48' יחד עם בני משפחתו הנער בן ה-13 מחמוד עבאס, הלא הוא ד"ר אבו-מאזן, "מתון" נוסף שאחד מתחביביו הוא הכחשת שואה. ואנו שואלים: היעלה על הדעת כי הישוב הישן בצפת, שהכיר כל תושב ערבי בה הכר היטב, לא רק אותו כי אם גם את חמורו, היה כה כפוי טובה כלפי "צדיקים ומצילי יהודים" ממשפחת עבאס?...ואם אכן בטעות מדובר, אדרבא שיוכיח, וזו תתוקן, וגם אם באיחור, ואין ספק כי בנֶיה יפוצו ויוכרו כחסידי אומות העולם. שאלה אחרת נוגעת לפיצויים - דרישה שהיא נוספת לדרישה להשבתם של צאצאי הפליטים - שאותם מבקש ד"ר עריקאת, למען הצדק כמובן. אם פיצויים, אז תפדל: הבה נלך עד הסוף ונדבר אפילו על זכויות פנסיה, כי מה חשוב מהן? והכוונה לזכויות שכמובן היו יכולות להצטבר (אלמלא הנכבה), אם רק יואיל היו"ר אבו-מאזן לתת לנו פירוט מלא של היהודים שנרצחו ונטבחו בידי החמולה שלו בהתפלגות על-פי כלי הרצח שבהם השתמשו: מוטות ברזל, מקלות עץ, סכינים וגרזינים - נדע לרשום ולשייך אותם לאיגוד המקצועי המתאים: פועלי המתכת, עובדי העץ והקצבים... כי בחישובי פנסיה וזכויות מצטברות, זאת כל ילד יודע, לא מספיק "הצדק" ונדרשים גם סדר ורשימות! אנו מצידנו נבקש בתמורה רק דבר אחד: שיחזירו למשפחותינו את כל יקיריהם שנרצחו על מזבח המאבק הפלשתיני המזוין: בחברון, בצפת, בבתי הזיקוק, במכוניות התופת של בית סולל בונה והסוכנות, בכפר שפיר, בנחל עוז, באנטבה, בנהריה, במסעדת מצא, בדיסקוטק הדולפינריום, בקפה מומנט, באוטובוס נרצחי חמולת שחקן הבימה בכרי, ועוד ועוד ועוד. כי אצלנו, בניגוד לקורבנותיהם שלהם, אין מדובר בשאהידים אשר אללה מושיבם לימינו, כל אחד ואחד עם 70 יפהפיות, כי אם במשפחות אשר כבו, שארים שבליבם נפערה תהום שחורה לכל החיים.