תזמורת "הקמארטה הישראלית ירושלים" לא יכלה לפתוח טוב יותר את שנת 2011 מאשר בקונצרט שהתקיים באולם "הנרי קראון" בירושלים ב-3 בינואר. התוכנית הייתה מורכבת משתי יצירות ישראליות ומשתי יצירות קלאסיות. זה התחיל במפגש מסקרן בין מזרח ומערב בביצוע "מזמור לסאנטור" שנכתב על-ידי אחד המלחינים הוותיקים והמכובדים בישראל, צבי אבני בשנת 1982 להזמנת "
קול ישראל". התברר כי כלי מזרחי זה, הסאנטור, שצלילו מזכיר במקצת גם את צליליו של הצ'מבלו וגם את אלה של הצימבלון, משתלב היטב עם צליליה של תזמורת מערבית. הסולן מנשה ששון ניגן מצויין, ולהרהורי הפרק הראשון ולריקודיותו הווירטואוזית של הפרק השני ניתנו ביטוי הולם. הקהל קיבל בהתלהבות מוצדקת את היצירה המבריקה, שללא ספק ראוייה להשמעות חוזרות.
אחר כך עלתה לבמה טביאה צימרמן לביצוע של הקונצ'רטו לויולה ולתזמורת מאת קרל שטמיץ. קונצ'רטו זה נכתב לפני יותר מ-200 שנה, כאשר הויולה כמעט שלא נחשבה לכלי סולו. לכן, לעיתים קרובות מנגנים את הקונצרטו לא בשל סגולותיו, אלא פשוט בגלל דלותו של הרפרטואר לויולה בתקופה הקלאסית. אבל הפעם זה נשמע אחרת. הוויולנית הגרמניה הזאת קשורה קשר הדוק לישראל דרך נישואיה למנצח דוד שלון ז"ל ולאחר מותו בטרם עת - למנצח האמריקני-ישראלי סטיבן סלואון. כאשר הופיעה לראשונה עם התזמורת הסימפונית ירושלים בסוף שנות ה-80' כבר אז היה ברור כי מדובר בכישרון אדיר. מאז היא ניגנה כמעט עם כל התזמורות בארץ, סיירה ברחבי אירופה עם התזמורת הסימפונית ירושלים והפכה לסולנית המבוקשת ביותר בעולם. בערב המדובר היא ניגנה את הקונצ'רטו של שטמיץ בעודה מנצחת בעצמה על התזמורת. היא לא נזקקה לתנועות ניצוח אנרגטיות, כי הזדהות התזמורת עמה הייתה מלאה. לעיתים נוצר הרושם שגם היא וגם התזמורת השתמשו בכלי התקופה. צלילה המעודן והאצילי של צימרמן, הווירטואוזיות הקלילה והסגנון הקלאסי ללא דופי של נגינתה הפכו את היצירה הבנאלית משהו, להרבה יותר גדולה ומעניינת. הפרק הראשון היה אלגנטי, הפרק השלישי - עליז ומשעשע, ואילו הפרק השני היה פשוט מרגש, בין היתר גם בזכות נגינתה העדינה והמאופקת של הסולנית, שנעדר בה אפילו שמץ מן ה"שמאלץ" הרומנטי שכה התרגלנו אליו.
רוחב הגיאוגרפיה של ברדנשווילי
הקהל דרש קטע הדרן, וצימרמן ניגנה פרק מסוויטה של מקס רגר לויולה סולו - מוזיקה ניאו-בארוקית מובהקת, מין מבט מתחילת המאה ה-20 אחורנית 200 שנה, ליוהאן סבסטיאן באך הגדול מכולם. צימרמן הצליחה לנגן בלי לחקות את הסגנון הבארוקי, אלא רק לתת לקהל להבין כי היא מודעת היטב לקשר שבין התקופות.
אחרי ההפסקה עלתה צימרמן שוב לבמה, הפעם עם המנצח אבנר בירון לביצוע של "פוסטלודיום" - הקונצ'רטו לויולה ולתזמורת קאמרית של יוסף ברדנשווילי. שם היצירה מרמז אולי על הרהורים על החיים בכלל, במסורת הקונצ'רטים לכלי סולו ולתזמורת, שלעיתים קרובות נושאם הוא הרהורים על היחסים בין האדם הבודד ובין החברה. אלא שמתן פירוש מילולי למוזיקה מופשטת עלול להיות מסוכן ואף מיותר. מכל מקום, מדובר ביצירה מאוד רצינית, מרגשת, ויחד עם זאת עונה על הדרישות הבסיסיות מקונצ'רטו, כלומר דו-שיח בין הסולן לבין התזמורת וכן מפגן יכולות מוסיקליות וירטואוזיות. הקונצ'רטו של ברדנשווילי הוא ללא ספק קשה מאוד לביצוע, אך נדמה כי המילה "קשה" אינה קיימת בלקסיקון של טביאה צימרמן. טכניקת הנגינה שלה פשוט מושלמת, ומגוון הצלילים שהיא מפיקה מהויולה הוא כה רחב עד שלפעמים נדמה כי אינה מנגנת בכלי אחד אלא עוברת מכלי לכלי עם שינויי האופי של המוזיקה. מעברים אלה חשובים מאוד, כי המאפיין הבולט ביותר של המוזיקה של ברדנשווילי הוא רב-גוניותה. בקונצ'רטו הזה, כמו בהרבה מיצירותיו האחרות, משתמש המלחין במיומנות רבה באלמנטים מסגנונות שונים. הגיאוגרפיה של ברדנשווילי רחבה מאוד - מגאורגיה מולדתו דרך השפעתה המסויימת של האסכולה הרוסית, וכמובן של אסכולות אירופיות שונות ועד לארץ ישראל. המלחין הישראלי, היהודי מאוד, ספג את הטכניקות של תקופות שונות והוא כאילו אומר לנו: "אמנם אנו חיים כאן ועכשיו, אך אל לנו לשכוח את אוצר כל התקופות הקודמות וכל המקומות האחרים". לא לחינם בסוף היצירה הוא מצטט קטע מן המיסה הגדולה של באך. בזה הוא בפירוש מזכיר לנו אחת היצירות החשובות ביותר של המאה ה-20, הקונצ'רטו לכינור של אלבן ברג, שבו מצוטטת פתיחת הכורל של באך "רב לי"). אין ספק כי הקונצ'רטו "פוסטלודיום" בביצועם המעולה של הסולנית, התזמורת ומנצחה, היה לאירוע חשוב מאוד בחיי המוזיקה שלנו.
ולבסוף, ניגנה התזמורת את הסימפוניה מספר 88 מאת יוזף היידן. לפעמים נדמה כי שלא בצדק רואה מרבית הקהל הישראלי את היידן כעומד בצילו של בן זמנו וחברו הצעיר מוצרט. אין גבול לדמיון, לחוש הומור ויחד עם זאת ליופי ולרגש של מלחין ענקי זה. הקאמרטה תחת שרביטו של אבנר בירון נתנה לסימפוניה פרשנות יוצאת מן הכלל. הכל היה פה מעולה: הטמפים, הדיוק, הלכידות, והכל נעשה בהתלהבות אמיתית. ושוב, המפתח להצלחה היה סגנון הנגינה האותנטי, הרחוק כמזרח ממערב מנגינתן של מרבית התזמורות המפורסמות, שאצלן אין שום הבדל בין באך ובין צ'ייקובסקי, בין מוצרט ובין ראוול, שלא לדבר על דקויות כאלה כמו אבחנה בין היידן ובין בטהובן. היה זה סיום מצוין לתוכנית מצויינת.
לא בכדִי חזרה כאן פעמיים המילה "מצוין". אנו מדברים רבות על מצויינות, וניתן לומר בפה מלא כי הקונצרט היווה התגלמות שלה. כבר 20 שנה שתזמורת זו מפגינה מצויינות על הבמה בארץ ומחוצה לה, מאדירה את שמה של האמנות הישראלית ועושה זאת בתנאים קשים, לפעמים עד מאוד. הגיעה העת שמצויינות זו תתוגמל לא רק בתשואות הקהל אלא גם בתקציב ראוי לשמו.
