אך החיים הם לא רק פוליטיקה, או לפחות לא אמורים להיות רק פוליטיקה. נתניהו ויועציו, כמו ברק ואנשיו, תלו את המהלך המבריק ברצון לקדם את התהליך המדיני. "לפנינו מבחנים לא פשוטים, מבחנים מדיניים אשר במרכזם התהליך מול הפלשתינים והאזור כולו, ומבחנים ביטחוניים", נימק ברק את צעדו בבוקר הפרישה.
נתניהו הוסיף בהמשך אותו יום בסיעת הליכוד: "כל העולם יודע, וגם הפלשתינים יודעים, שהממשלה הזאת תהיה כאן בשנים הבאות, ושעִמה צריך לנהל את המשא-ומתן לשלום. אנו רוצים לנהל אותו ולקדם אותו על בסיס האינטרסים שלנו לביטחון ולשלום". את יועציו שלח לסחרר את הספין שהיציבות תאפשר לקדם את תהליך השלום. "נמאס מאיומי הפרישה. כל פעם מישהו מתראיין, מאיים בפרישה, ומחליש אותנו מול הפרטנר בצד השני. במצב החדש לא יהיה צורך לחכות לוועידת מפלגת העבודה. אין פה יותר שרים על תנאי", טענו מי שמכונים מקורבים. מי שרוצה מוזמן לבלוע את הלוקש.
מעבר לספינים, השאלה היא האם יש לחבירה של ביבי וברק תכלית מדינית. האם השניים מבשלים הפתעה מדינית כמו זו הפוליטית, או שמא מעתה ברק דווקא יהיה משוחרר ממחויבויות פוליטיות ויוכל לחשוף את עמדותיו האמיתיות והספקניות כלפי הפלשתינים?
צריך להודות ביושר שאי-אפשר לדעת. מצד אחד, ברק עודנו מצולק מוועידת קמפ-דיוויד. הוא שומע ומפנים את הערכות המודיעין כי הסוגיה הפלשתינית חדלה מזמן להיות עניין של שתי מדינות לשני עמים והיא קרובה יותר להיות שלוש מדינות לשני עמים. הוא לא באמת חושב שיש פרטנר שאפשר לחתום איתו על הסכם ולא מאמין שאפשר להגיע להסכם "בתוך שנה", כדברי נתניהו. מדוע אם כן הוא מדבר בפומבי בכיוון הפוך לחלוטין?
עד היום היו שתי תשובות לדבר. פוליטית ומדינית. פוליטית, ברק חייב היה להשמיע זמירות שינעמו למצביעים הפוטנציאליים של העבודה. מהעול הזה השתחרר השבוע. מדינית, שר הביטחון מאמין שישראל חייבת להיראות כמי ששואפת למשא-ומתן, שאם לא כן תאבד את אמריקה ואת שאר העולם. העילה הזאת נשארת בתוקף גם אחרי ההינתקות מהעבודה. במילים אחרות, ברק אולי ימתן במעט את הצהרותיו אולם השקפת עולמו הבסיסית לא תשתנה.
בנאום מעניין ומפורט פרשׂ ברק לפני שבועיים את השקפת עולמו העדכנית בסוגיות העומדות על סדר היום. בהקשר האירני חזר ברק על המשפט הקבוע שלו: "אנחנו מייעצים או ממליצים גם לטובות שבבעלות בריתנו לא להוריד שום אופציה מן השולחן וגם אנחנו נוהגים כך". בעניין הפלשתיני פירט ברק את חומרת הבעיה, כפי שהוא רואה אותה.
"אם בין הירדן לבין הים קיימת רק ישות מדינית אחת ששמה ישראל, הישות הזאת תהיה בהכרח - ומילת המפתח היא בהכרח - בסופו של דבר או לא יהודית או לא דמוקרטית. אם הבלוק הזה של מיליוני פלשתינים עם שאיפות לאומיות לגיטימיות בעיני כל העולם ולגיטימיות בעיני רובנו, אם הם מצביעים לכנסת זו מדינה דו-לאומית פר-אקסלנס גם אם אנחנו נקרא לה מדינה יהודית ברוח מורשת בית דוד. אם הם לא מצביעים, אז זו לא דמוקרטיה ואני לא רוצה להרחיק לכינויים אחרים מיבשות אחרות ומתקופות לא כל כך רחוקות. שתי האפשרויות האלה עומדות בניגוד מוחלט לחזון הציוני".
המסקנה הידועה של ברק היא שיש להקים מדינה פלשתינית בגבולות 67' פחות או יותר ולחלק את ירושלים. עם זאת, בניגוד לאמירות הפומביות, ברק משוכנע שאין כרגע עם מי לסגור עסקה. מבחינה זו הוא קרוב לאגף הימני בשביעייה, בוגי, בגין, ליברמן. מה יעשה אם כך ברק האמיתי, נטול החטוטרת הפוליטית? בעניין הפלשתיני הוא ימשיך ללחוץ את נתניהו לפינה. לא משום שאפשר להגיע להסכם אלא כדי לפוגג את לחצי העולם ועל-מנת לקדם בכל זאת את המציאות לכיוון הרצוי בעיניו.
