מסופר בגנרל עתיר ממון וחשיבות עצמית שאת תהילתו כמצביא וגיבור ישראל היללו ושיבחו כולם ברבים. כמו העם, גם עולם העסקנות הפוליטית נפל שדוד לרגליו, מנהיג המפלגה הוותיק קידם אותו לפסגה במהירות ובדורסנות, אך הוא לא ידע שובע. כך חיפש הוא בדרכים ערמומיות וחלקלקות לשמור על מעמדו הרם תוך בגידה בכל הערכים שבשמם נבחר. האימרה: "המטרה מקדשת את האמצעים", חקוקה בדם ליבו כשהמטרה היא משרתו, האמצעים הם ציבור הבוחרים וערכי המפלגה שנשכחו באבחת האופורטוניזם. סגר דילים מפוקפקים, הפשיט את סיעתו מכל סממניה הערכיים, וכרת ברית עוועים עם המר שבאויביו למען טובתו האישית.
האגדה אוצרת בחובה את סיפורם של שניים, שודדי הדרכים הפוליטיות, משה דיין ו
אהוד ברק, תאומים שנדמה כי הופרדו בלידתם. הראשון בזז את שכיות החמדה הארכיאולוגיות של המדינה לטובתו האישית, האחר הטיל כתם מוסרי על סיעתו בעת הסתבכותו בפרשת העמותות, והפקיע את עולמה האידיאולוגי של מפלגת העבודה למען תישמר יציבותה של קואליציה גזענית ולאומנית, ותישמר משרתו הבכירה. דוקטרינת דיין בנוגע לזילות חוקי המדינה אומצה במלואה על-ידי אהוד ברק, שבין שלל מעלליו העסיק פועלת זרה שאינה חוקית, בזבז כספי ציבור על סוויטות מפוארות בשליחות המדינה, ונחקר באזהרה פעמים רבות על-ידי המשטרה. מהקמתה זה עתה של
סיעת "עצמאות" בראשות שר הביטחון עולה עדות נוספת ועצובה לאמות-המידה המעוותות של נבחרי הציבור בישראל, כזו המכריעה כי התלמיד אהוד ברק עולה על מורהו עוטה הרטייה.
אהוד בר(ד)ק
ברק הסיר בפלגנותו את מסכת היושרה המדומיינת שהיטיבו ראשי סיעת העבודה לעטות עוד מראשיתה, חמס את תקציבה, שיקר בבוטות לבוחריו, נחשד בהקמת עמותות קש, ונס מההשלכות בעור שיניו, מעתה אמור: אהוד ברדק. כישלונו כמנהיג שמטרת מפלגתו לספק מעין בית לציבור הפועלים בישראל, מהדהד. תפישת עולמו הניאו-ליברלית חתרה לצמצום התערבות המדינה במנגנונים הכלכליים, והפכה לא מעט אזרחים בישראל לעובדי קבלן נטולי זכויות, צמיתים. חיוניות המשא-ומתן עם הפלשתינים, ודה-הלגיטימציה שהנושא מייצר בדעת הקהל העולמית לא הדירו שינה מעיניו, כיוון שכשר הממונה על הכוחות המזוינים, משוכנע ברק שאין דילמה שלא ניתן ליישב באלימות. חשיפתו את המשנה המדינית השקרית של תנועתו שלאורך השנים שימשה ניצית במסווה יוני, הסגירה באופן מובהק שכעת במשול אהוד בכיפה, המרחק בין "העבודה" לזו של ה"ליכוד" התקצר פלאים.
במגדלי אקירוב קם לו מנהיג שהסב את "העבודה" לעלה תאנה, שמאלי לכאורה, והכשיר קואליציית מדמנה הפועלת בהשראתו הרוחנית של חבר-הכנסת בן-ארי. ברק ויתר על הצגת עמדות נגד לפשיזם ולגזענות השוכנים במשכן, אך בייחוד התנהל כמשרתם של שני אדונים, ליברמן את נתניהו. את סדר היום החברתי מעולם לא הניח על שולחנו, כל זמנו חילק בין הכרעות הרות-אסון דוגמת
המשט הטורקי, מינוי רמטכ"ל בפזיזות רק כדי לגלות שהוא מואשם בהפקעת קרקעות, ועד לביצוע "תרגיל מסריח" שתואם עם גדול מתנגדי תנועתו.
תחבולות ומזימות
למשמע מחאות חבריו במפלגה הפטיר במבע ציני כי מוטלת עליהם החובה לקבל את החלטותיה הדמוקרטיות של ועידת המפלגה, אך כשזו הקרובה איימה להפילו נמלט כל עוד נפשו בו, דין המפלגה שימש כבדיחה עצובה עבורו. בכהונתו התנהלה סיעת העבודה כמטוס זעיר ללא טייס - נעדרת אופי עצמאי, מנותבת בידי אחרים וכל תכליתה כמשקיפה מהצד. על-פי עריצותו נשק דבר,
החברים פרשו בזה אחר זה והמנדטים בעקבותיהם, אך אהוד השכיל לקרוא קריאה אחת: "אחרי לעצמאות", מעודד על-ידי כנופיית חמדנים זוטרה, נפל ברק לזרועות המשא-ומתן הקואליציוני הנדיב בהיסטוריה.
מפלגת העבודה נפלה קרבן לשודד דרכים, גדוש תחבולות ומזימות שאיים להשיל את מראית העין האידיאולוגית שלה, ואף הצליח. ערכי תנועת העבודה נחשפו למרמס רגלו, ובלכתו הותיר עדת חברי סיעה מקוננת, המשולה לחבורה נטושה הממתינה להיאסף לחיקו החם של מנהיג חדש, ממתינה לשווא.
הבל הבלים?
בל נטעה, "עצמאות" של ברק, בדומה לרפ"י של דיין, נולדה בלידת עכוז וסופה ייחתם ב"קבורת חמור" בתום כהונת ראש הממשלה המכהן. הקמת מוסדות מפלגה, כינון חוקה וגיוס מתפקדים הם עמל קשה מדי, לבטח עבור דמות שסיגלה עצמה לעשייה אנוכית בלבד. ברק עלול ליישם את שלמד מאביו הרוחני דיין, שמונה על-ידי בגין לשר החוץ בעוד מפלגתו נשארה בחוץ. דיין סיים את כהונתו בהסכם שלום עם מצרים, התקשה למצוא פלוני שיסתכן בנבואת שוטים שכזו גם במקרה ברק-נתניהו.
אך ייתכן שהכל הבל הבלים פוליטי. שר הביטחון, נגן פסנתר מחונן, ביקש בסך-הכל לחבר רקוויאם, תפילת אשכבה, לתנועה שעל שלל גלגוליה תרמה משמעותית להקמת המדינה, וליוותה אותה, עד שהגיע השודד.
