ישראל היא, כידוע, ארץ אי-האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בישראל, למשל,
שובתים עכשיו הדיפלומטים. שביתה של דיפלומטים? זה הרי בלתי-אפשרי! דוורים שובתים. פועלי נמל שובתים. אבל דיפלומטים? האנשים הכי ממסדיים והכי שמרניים? האנשים המשרתים את כל ממשלות ישראל, יהיו אשר יהיו? המתרצים כל מעשה-נבלה, יהיה אשר יהיה? ובכן, בישראל זה אפשרי. כל עובדי משרד-החוץ הפסיקו לתפקד. אין דרכונים חדשים לישראלים המאבדים את מסמכיהם במוסקבה. אין עזרה לישראלים הנכלאים בניו-יורק. אין הכנה לביקור של
בנימין נתניהו בפריס. במשך שנים סבלו עובדי משרד-החוץ מתנאי-עבודה עלובים. משכורותיהם נמוכות עד כדי גיחוך. אז גם הם שובתים. האם זה מקומם את ראש-ה
ממשלה? האם שר-החוץ נרעש ונרגש? לגמרי לא. בנימין נתניהו לא יוצא מכליו כדי לשים קץ לשביתה, ו
אביגדור ליברמן לא עושה דבר כדי להחזיר את עובדיו לעבודה. לשניהם לא איכפת. להפך, הם נראים כמעט מאושרים. מבחינתם, שישבתו לנצח. ובצדק. השבוע התברר לכל כמה שזה טוב.
נשיא רוסיה,
דמיטרי מדבדב,
היה אמור לבקר בישראל. אבל לפני זה הוא ביקר ביריחו, הנחשבת לעיר העתיקה ביותר בעולם. שם, בנוכחות הנשיא אבו-מאזן, הוא הכריז שרוסיה הכירה מזמן במדינה הפלסטינית, ושהיא
ממשיכה להכיר בזכות הפלסטינים למדינה משלהם, שבירתה ירושלים המזרחית. זה לא לגמרי מדויק. לא רוסיה הכירה בפלסטין, אלא ברית-המועצות. וההכרה הייתה במדינה המופשטת, שעליה הכריז
יאסר ערפאת ב-1988. זה לא דומה להכרה במדינה הפלסטינית עכשיו, זו הלובשת עור וגידים. אחרי ביקורו ביריחו היה מדבדב אמור לבוא לירושלים, להופיע לצד בנימין נתניהו וללחוץ את ידו של אביגדור ליברמן. איך היה נתניהו צריך להגיב על הצהרת יריחו? איך יכול היה לצאת מן העניין, מבלי להשפיל את עצמו או להעליב את המדינה הגדולה ביותר בעולם?
הצרה הזאת נמנעה בגלל עיצומי הדיפלומטים הישראליים. הם סירבו להכין את הביקור ולסדר את הפגישות. מדבדב ויתר, ושני המנהיגים הדגולים - נתניהו וליברמן - נשמו לרווחה. ליברמן בוודאי בירך בעומק לבו את אנשי משרדו, שאותם הוא שונא. הם הצילו אותו. מה היה יכול להגיד למדבדב? מאז שנכנס לתפקידו כמו דב לחנות-חרסינה, התפאר ביחסיו הנהדרים עם רוסיה. האמריקנים מתעבים אותו בגלוי? אז מה? אמריקה היא אימפריה שוקעת. והאירופים אינם מוכנים להיפגש איתו. אז מה? מי הם בכלל? אבל רוסיה, הוי רוסיה, הנה ידידה אמיתית. ליברמן מעריץ את פוטין, הדמוקרט הדגול, היודע איך לטפל בעמים חוצפניים כמו הצ'צ'נים. ליברמן מדבר איתו בשפת אמו. הוא התפאר שיצר יחסים אינטימיים ממש עם רוסיה. ועכשיו הם עושים לו ככה. בושה.
אבל האמת היא, שלא פוטין הוא ידידו. לאביגדור ליברמן יש רק ידיד אמיתי אחד בעולם: אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בלארוס, "הדיקטטור האחרון באירופה". נכון שליברמן לא נולד בבלארוס, אלא במולדביה השכנה. אבל אין ספק, בלארוס היא המולדת השנייה שלו. בבירתה, מינסק, הוא מבלה את חופשותיו. שם התחבא כי רצה (וגם הצליח) לסחוט את נתניהו, כשזה התחנן לפניו להצטרף לקואליציה. כי לוקשנקו הוא אחיו-בנפש. הוא המודל לחיקוי. ממנו למד גם איך לטפל בעמותות לזכויות-האדם. הפטנט הזה שייך לנשיא בלארוס, לא למנהיג "ישראל ביתנו". היה זה לוקשנקו, ששיגר אזהרה רשמית למנהיגי המאבק למען זכויות-האדם בארצו ואיים עליהם בעונשים כבדים, אם ימשיכו "לסלף מידע" על בלארוס. "משרד-המשפטים", כך נאמר באזהרה הכתובה, "מזהיר את העמותות מפני הפרות של חוק העמותות והתקשורת, ומפני הפצת מידע מפוקפק הפוגע במוסדות לאכיפת החוק ובמערכת המשפטית של הרפובליקה". המשטרה ערכה חיפושים במשרדי העמותות, והקג"ב (כן, בבלארוס המשטרה החשאית עדיין נקראת כך) נכנס לעניין. משם שאב ליברמן את השראתו, כאשר פתח ב
מערכה שלו נגד פעילי השלום וזכויות-האדם בישראל, שאותם הוא כינה "סייעני הטרור". אינני דובר שפות סלאביות, אך אני בטוח שכל זה נשמע יותר אותנטי בבלארוסית מאשר בעברית.
אפשר לצחוק (לפי שעה) על טענתו של ליברמן שארגוני השלום וזכויות-האדם גורמים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ובמיוחד לדה-לגיטימציה של חיילי צה"ל. אבל אי-אפשר לצחוק מהדה-לגיטימציה עצמה. הולכות ורבות המדינות המכירות במדינת פלסטין, והמנחיתות תוך כדי כך סטירת-לחי על ממשלת נתניהו. כאשר הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית, לפני 22 שנה, על כינון המדינה הפלסטינית העצמאית, הכירו בה כ-110 מדינות. בכולן הועלתה הנציגות הפלסטינית לדרגה של שגרירות. ממשלת-ישראל התעלמה מכך. לדעתה, הייתה זאת הכרזה ריקה מתוכן והכרה ריקה מתוכן. זה לא שינה דבר במצב המעשי בשטח. מאחז חדש אחד בגדה המערבית היה חשוב יותר בעיניה מאשר דעתן של מאה מדינות. "עולם-גולם" - העולם הוא גולם - אומרים ביידיש.
הכתובת על הקיר
אבל הגל החדש של הכרה בפלסטין הוא עניין שונה לגמרי. כאשר מדינות חשובות כמו ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה מכירות בפלסטין, וגוררות אחריהן שובל של מדינות דרום-אמריקניות, יש לזה משמעות. כאשר רוסיה מחדשת את הכרתה, מפי הסמכות הרוסית העליונה ועל אדמה פלסטינית, זוהי עובדה חשובה. ואם מישהו סומך על התמיכה האמריקנית האיתנה כצוק, סלע קיומנו, כדאי לו לשים לב לידיעה קטנה שהופיעה השבוע: הנציגות הקבועה של אש"ף בוושינגטון קיבלה את הזכות להניף על משכנה את הדגל הפלסטיני - זכות השמורה לשגרירויות בלבד.
הולך ומתבשל כאן תרחיש מרתק. שני שלישים של מדינות העולם כבר הכירו במדינת-פלסטין, והגל הולך וגובר. לא עוד מדינות קטנות של העולם השלישי, אלא מדינות מרכזיות בעולם. אבו-מאזן וסלאם פיאד מקימים בשקט ובהתמדה את מוסדות המדינה הפלסטינית. הם משקיעים את מאמציהם בפיתוח, מקימים עיר חדשה מצפון לרמאללה, מגבילים את סמכויותיהם של שירותי-הביטחון וזוכים באהדתן ובתמיכתן של ממשלות העולם.
אז מה? - שואל הישראלי המצוי. בסך-הכל מוכיחים הגויים שוב שהם אנטישמים, אבל מה זה חשוב? אנחנו שולטים בשטח, ושום מעללים דיפלומטיים לא ישנו זאת. וכל עוד יש לנו תמיכה אמריקנית בלתי-מסויגת, אנחנו יכולים לצפצף. האומנם? במשך שנים יכולנו לסמוך על האמריקנים בעיניים עצומות. כל החלטה "אנטי-ישראלית" נתקלה בווטו אמריקני נחוש. אך האם זה עדיין בטוח? כאשר כל המדינות החשובות בעולם יכירו במדינת פלסטין, האם ארצות-הברית לבדה תוכל לעמוד מנגד?
בעוד שהדיפלומטיה הישראלית שובתת, מתגבשת במועצת-הביטחון של האו"ם יוזמה לגינוי ההתנחלויות. העולם כולו מתנגד להתנחלויות האלה, שהן בלתי-חוקיות בעליל על-פי החוק הבינלאומי. ארצות-הברית תבעה את הקפאתן. האם תוכל ארצות-הברית להטיל וטו על החלטה המבטאת את מדיניותה שלה עצמה? ואם תעשה כן גם הפעם, מה יקרה בפעם הבאה, וזו שבאה אחריה?
ואם הווטו האמריקני עדיין שולט במועצת-הביטחון - לא כן המצב בעצרת הכללית של האו"ם. העצרת הכללית - ולא מועצת-הביטחון - היא שהחליטה ב-1947 להקים בארץ, זו בצד זו, מדינה יהודית ומדינה ערבית. בכל ערי ישראל קרויים רחובות על שם ההחלטה הזאת. אם תחליט העצרת עכשיו שהגיע הזמן להגשים את החלק השני של ההחלטה - הקמת המדינה הערבית - זה יחזק עוד יותר את התנועה העולמית להכרה בפלסטין.
הממשלות הערביות, ששילמו עד כה מס-שפתיים לעניין המדינה הפלסטינית ולא נקפו אצבע כדי לעזור להקמתה - יצטרכו גם הן לחשוב עכשיו מחדש. בתוניסיה מתחוללת התקוממות עממית נגד דיקטטורה, שדמתה לכל הדיקטטורות הערביות האחרות - אליטה קטנה ומושחתת, אדישה לרצון הציבור ושיתוף-פעולה גלוי או נסתר עם ישראל. במשך 13 שנות שהותו של יאסר ערפאת בתוניסיה, ביקרתי שם הרבה פעמים. ידעתי תמיד שמתחת לחזות הליברלית הנאה מסתתרת מדינת-משטרה קשוחה ומדכאה. אך כשראיתי את הגברים התוניסיים המתהלכים ברחוב כשפרח יסמין ריחני על אוזנם (זה נקרא "שמום") - לא העליתי על דעתי שדווקא כאן תפרוץ
ההתקוממות העממית הערבית הראשונה. והנה זה קרה. דווקא בתוניסיה. זוהי אזהרה חמורה לשליטים בכל המדינות הערביות, ממרוקו עד עומאן. הדיקטטורות תיפולנה, יהיה ניסיון להקים ממשלות דמוקרטיות יעילות, ואם זה לא יצליח - יקומו סביבנו משטרים איסלאמיים.
זוהי הכתובת על הקיר. ממשלת ישראל הנוכחית מובילה אותנו לקראת אסון. אך דווקא השבוע התחזקה ממשלה זו, כאשר
אהוד ברק, נפוליאון במהדורת-כיס,
נטש סופית כל יומרה להשתייך לשמאל הסוציאל-דמוקרטי והקים סיעה ימנית מובהקת, מעין ליכוד ב', שתהיה שותפה נאמנה לנתניהו ולליברמן. מדינה שיש לה מנהיגים כאלה אינה זקוקה לאויבים.
