ספרות המדרש מעלה בפנינו מעמדים מאוד מחמיאים במיוחד לצפורה וגם לאביה יתרו. על-פי מדרש מאוחר [ילקוט שמעוני, שמות קס"ח], טרם נישואיו לצפורה, משה הוחזק כאסיר במדיין תקופה ארוכה. "ויהי בהיותו עצור שמה, ותחמול צפורה בת רעואל [בת יתרו, א.ק.] ותכלכלהו לחם ומים". צפורה היא אישה דעתנית, יודעת להשמיע את מה שיש לה, גם להשמיע דברים בסביבה גברית. היא מודעת לכך שהיא בת כהן המדבר ולכוח שיש בידיה, ולכן היא משכנעת את אביה, יתרו, לשחרר את משה מכלאו, כי אין כל סיבה מוצדקת שפליט יישב במאסר ממושך. יתרו מפעיל את סמכותו ומשחרר את משה, ונותן מקלט פוליטי לפליט, הנס ממצרים.
צפורה היא אישה אקטיבית, שקשה לה להשלים שישנם דברים השמורים אך ורק לגברים והם אסורים בתכלית האיסור על נשים. כאשר נולד לה בנה היא מלה במו ידיה את ערלת הבן - בנו של משה וצפורה - "וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוּר וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתִּגַּע לְרַגְלָיו, וַתּאמַר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" [שמות ד', 25]. והדגש הוא על המילה - לי. אני נשאתי אותו בבטני תשעה חודשים, אני ילדתי אותו, אני היא שתבצע את ברית המילה למי שיצא מרחמי. אני האישה, אם הבן הילוד, אני הקובעת. אין בפסוקים אלו רק תיאור של עשייה, אלה פסוקים דקלרטיביים - "אני האשה כמו כל אחד מכם, הגברים".
צפורה, הנסיכה המקומית בת המדבר, הולכת אחרי אישהּ, ההֶלך הנוכרי הנמלט, אל ארץ לא נודעת ושם היא הופכת לזרה מוחלטת. שם היא זרה בשל מוצאה, ויתרה מזאת היא נשואה למי שזר בארץ מצרים ואף שנוא בארץ הזו. הסיפור המקראי פורס בפנינו מעט על היחסים בין צפורה ומשה. בנדיבות מה עושה זאת המדרש המתייחס לפסוק - "עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח". שואלים חז"ל: "וכי כושית שמה? הלא ציפורה שמהּ! אלא מה כושית משונה בעורה, אך ציפורה שונה במעשיה" [בבלי מועד קטן ט"ז, ב']. לכל הגזענים ניתן כאן שיעור מאלף איך יש להתייחס אל הזר החי בתוכנו.
אל תשפטו אותו על-פי צבע עורו, על-פי גזעו, גם לא על-פי מראהו החיצוני - יש לשפוט אך ורק על-פי סולם ערכים אנושי והומאני. צפורה, מבחינה לאומית - היא בת עם זר, מבחינה דתית - היא בת דת זרה, מבחינת צבע - צבעה שונה מצבעם של בני ישראל. אך סולם הערכים האנושי שלה מצדיק שתקבל את היחס ההולם, וכך מתייחס אליה משה. הוא הודף כל אמירה גזענית כלפיה, גם אם היא באה מכיוון משפחתו.
מסורת הדיאלוגים בין דתות, לצערי, היא תופעה נדירה. במפגש בין יתרו ובין משה אנו עדים למפגש המדגים חיים אינטלקטואלים ובין-דתיים, שאינם מאופיינים בקונפליקטים ובבוז הדדי. אנו עדים למפגש של כבוד והערכה בין דתות. משה, בן דת אחת, מאמץ מיתרו, בן הדת האחרת, דפוסי ארגון קהילתי ותפקידים חברתיים שאינם יודעים גבולות אתניים ודתיים. "וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלִי וְאיעצך וַיְּהִי אֱלוֹהִים עִמְּךָ, הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלוֹהִים וְהֵבֵאתָׂ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה בִּפְנֵי הָאֱלוֹהִים" [שמות י"ח, י"ט]. יתרו אינו מהסס לתת למשה עצה הקשורה בטיב היחסים של העַם עִם האלוהים, וכיצד להנהיג מערכת משפטית, בה יש פיזור סמכויות וקביעת נתונים מתאימים לנושאי תפקיד ציבורי - "אַנְשֵׁי אֱמֶת, וְשוֹנְאֵי בֶּצַע".
המפגש בין משה ובין יתרו שונה מהמפגשים בין דתות בימינו. במפגש הבין-דתי בין משה ויתרו אין היסטוריה של פחדים, הכפשות ודעות קדומות, למרות כל השוני בין התקופות. לפנינו סיפור מאתגר, סיפור הנותן תקווה, שניתן לבנות גשרים.
