כל מי שרוצה להשפיע על המונים, זקוק לתקשורת. ההזדקקות הזאת היא מקור עוצמתה. היה זמן שכינו את התקשורת בשל עוצמת השפעתה, "המעצמה השביעית". אני נמנה על אלה הבטוחים, שהתקשורת היא "המעצמה הראשונה". היום ברור, שהתקשורת היא שדה-קרב וירטואלי שמשפיע באופן נחרץ גם על שדה-הקרב האמיתי. מהסיבה הזו, ההשקעה בהסברה מגיעה למיליונים.
אם כך, איך יכול להיות שבוויכוח עם
אביגדור ליברמן, התקשורת הישראלית המגויסת מפסידה בקרב על התודעה? את השאלה הזאת האליטה השמאלנית לא שואלת. אילו שאלה, התשובה היחידה הנכונה הייתה בועטת להם בפרצוף: יש לתקשורת יריבה קשוחה - המציאות. במחסני הנשק שלה יש רק אמת.
האזרח יושב לו על כס השיפוט, והאדומים יגיעו אליו דרך אמצעי התקשורת וינסו לשכנע אותו להתנגד לרעיון לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל. ה"כחולים", יריביהם האידיאולוגים, ינסו לשכנע, לתמוך. ה"אדומים" יגדירו את עצמם "נציגי האור, זכויות האדם והשלום". ה"כחולים" יגדירו את עצמם "נציגי המדינה היהודית המתגוננת".
הוויכוח מתלהט. האזרח – להלן השופט - מקשיב ומגבש דעה. ועוד לפני שהעביר את פסיקתו למינה צמח, האדומים יזהירו: הפשיסטים מציגים אותנו בעולם כמדינה מצורעת. ה"קפטן" של הכחולים יגדיר אותם כ"סייעני טרור". בוווום! השמיים נפלו. להגדרה "סייעני טרור", כך יגידו, יש פירוש אחד: התרת דם!
האדומים ניצלו את שליטתם בתקשורת ופתחו בהרעשה כבדה. פרופסורים ירדו ממגדל השן והעלו מהאוב את נשק יום-הדין: טראומות היסטוריות. "הליברמנים", כך יזהירו, "מחזירים אותנו לתקופה הכי אפלה בהיסטוריה". חלקם יכוונו לשנות השלושים באירופה בהן רדפו יהודים בתקופה הנאצית, אחרים יכוונו לשנות החמישים באמריקה בהן רדפו קומוניסטים בתקופה המקארתיסטית. אלה ואלה יזכירו לנו את הימים שקדמו לרצח רבין.
המציאות נכנסה לפעולה. "ארגוני השמאל עוזרים לאויב הפלשתיני בזירה ההסברתית", אמרו הכחולים. זה הם שסיפקו לוועדת גולדסטון "חומר מרשיע" נגד חיילי צה"ל. בעזרתם ולעתים בהדרכתם, הם מציגים את מנהיגי וחיילי המדינה היהודית כ"פושעי מלחמה". הם שמפיצים את המסר על ישראל המצורעת, ועליהם בדיוק התכוון הנביא כשאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".
