כבר התרגלנו לעובדה שאין אצלנו רגע דל. במהדורות החדשות נשמעים קולות השדרנים והפרשנים בתקשורת האלקטרונית, בגווני קול שקשה מאוד להתעלם מהם. כך שגם מי שקיבל החלטה מודעת להפסיק לצרוך חדשות, מתקשה להימלט מהדיווחים, בגין קולותיהם הנסערים של הדוברים, קולות המגיעים לאוזניו מכל עבר. בשבוע שעבר זה היה המהלך של החמישייה הבורחת מהמפלגה האבודה והשבוע אלה הסיפורים על אודות המיועד להתמנות לתפקיד הרמטכ"ל הבא - שנכון לשעה זו, מינויו נראה מאוד לא בטוח בלשון המעטה. לששונם של בעלי כוונות טובות ושל חורצי לשון למיניהם, הפרשיות אצלנו רודפות זו את זו בקצב שקשה לעקוב אחריו. ולא מדובר באיזה אירוע נקודתי חד-פעמי כמו באיטליה למשל. מדובר בדרך חיים, כמעט אמרתי בדרך-ארץ כזאת.
הצירוף 'דרך-ארץ', זה לא רק שמה של חברה הסוללת ומתחזקת כבישים. זהו ניב עברי די קדום שבכללות, מתייחס לכל ענייניו של האדם בעולם הזה מלבד עיסוקו בתורה ומצוות, שאלה נקראים "דרך ה'". אבל באופן מכוון מתייחס הביטוי הזה למידות ולהנהגות טובות שאדם אמור לסגל לעצמו כדי לחיות כיצור חברתי. כלומר, וגם זו אמירה כללית, מה שמצופה מאדם באשר הוא אדם זה שתהיה לו דרך-ארץ, שיהיה לו יחס של
כבוד לכל הבריאה ולכל הנבראים, ובעיקר לבני אדם כמובן. שיכבד את הוריו, את הזקנים, את אשתו וגם את ילדיו ושכניו. לפי זה לכאורה, דרך ארץ זה גם שבע מצוות בני נח, כלומר כללי יסוד להתנהגות אנושית, כדי שתוכל בכלל להתקיים חברה אנושית.
ואכן, מקובל לחשוב שככלל, בעולם המערבי מחנכים לדרך-ארץ. אנחנו, כידוע, חלק מן העולם המערבי, או לפחות מנסים להיות, אז גם אצלנו מחנכים לדרך-ארץ. כאילו. כלומר, למיטב זכרוני זו אומנם השאיפה המוצהרת של מה שנקרא 'מערכת החינוך' אצלנו, לחנך לדרך ארץ, אלא שאנחנו לא באמת שייכים לעולם המערבי ולעולם לא נהיה, כי אנחנו עם ישראל ויש לנו תורה, מה שלהם אין. אז כשהם בוחרים בדרך-ארץ כיעד חינוכי, זה בסדר גמור. זה מה שמתאים להם והם לא צריכים יותר מזה. אבל כאשר אנחנו בוחרים בדרך-ארץ כיעד חינוכי - אנחנו מתרחקים מעצמנו ואין שום סיכוי שנצליח. כלומר, לא נצליח לחנך לדרך-ארץ וגם לא לברוח מעצמנו. הפרשיות הרודפות זו את זו אצלנו, מהוות הוכחה שלא הצלחנו בעבר ואין שום סיבה להניח שנצליח בעתיד. כי זה לא אנחנו.
מייסדי "מערכת החינוך" הממלכתית אצלנו בחרו לחנך לדרך-ארץ תוך ניתוק מהתורה, כנראה מפני שהדבקות בדרך התורה נתפשה אצלם כפרימיטיביות, כגלותיות. בחרו "לחנך" להומניזם שמיוסד על אנוכיות צרופה אבל הוא מריח אוניברסליות ולהתנתק במודע מכל מה שמריח כיהודי. מבחירה זו נוצר בית הספר הממלכתי חילוני וגם הממלכתי דתי, שאם כי ה"דתי" בו היה בטל כמעט לגמרי ל"ממלכתי" היה בו משהו יהודי בכל זאת. אומנם חסו תחת סיסמה יפה (מדרש רבה, ועוד): דרך-ארץ קדמה לתורה, אבל, מעבר לעובדה שלא הבינו מה קראו במדרש, התעלמו מהתורה לגמרי, כאילו היה כתוב "דרך-ארץ במקום תורה" ר"ל. אז אומנם בממלכתי דתי הכניסו קצת תורה, אבל העדיפות הייתה לדרך-ארץ, לממלכתיות, וזה היה רע.
כאמור, "חינוך" כזה אינו יכול להצליח אצלנו וכבר לפני כאלפיים שנה עמד על כך אחד מגדולי עם ישראל שבכל הדורות [אבות ג']: [יז] רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. נכון שדרך-ארץ קדמה לתורה, אבל זה על דרך קדימת הכלי למזון שבתוכו. והרי בגשמיות אין מי שיהיה מוכן לוותר על המזון ובלבד שיהיו לו כלים יפים. כי בגשמיות כל אחד מבין וכל אחד גם יודע שבלי מזון אין קיום. אבל ברוחניות, כולם בטוחים שהם מבינים למרות שלא למדו כלום ואם למדו, תפסו את החיצוניות, את הכלים בלבד. וכאשר הכלים לא סיפקו את טעמם האנין, בחרו להשליך אותם ככלי אין חפץ בו, עם תכולתם המכילה מזון מחיה. נו, ומה יאכלו עכשיו?
באמת מה יאכלו? את המשל הגשמי מבינים כולם, אבל ככה זה עובד גם ברוחניות רק שבשביל זה צריכים קודם להודות שיש רוחניות, וזה לא פשוט. עוד יותר קשה להודות שיש אלקות ושהיא מנהלת את העולם ושאנחנו מחויבים להישמע להוראותיה הכתובות בתורה, מלשון הוראה, וזהו המזון הרוחני שלנו [שמות כ"א]. [א] וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (רש"י): אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.
אם אין תורה - אין דרך ארץ
רש"י בוחר להשוות את המזון הרוחני למזון הגשמי וזהו אחד המקורות לַמָּשָל שהבאנו מהחסידות. אבל לפני כן אומר לנו רש"י שהמשפטים האלה שכתובים בהמשך הפרשה, משפטים שרובם ככולם הם עניינים של דרך-ארץ, של הנהגות נכונות בין אדם לחברו, של שמירת הרכוש וכדומה, עניינים הכי בסיסיים של דרך-ארץ כאמור, כולם נאמרו למשה בסיני: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים - כל מקום שנא' "אלה" פסל את הראשונים, וְאֵלֶּה - מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח - לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. בפרשת יתרו מסופר על מעמד הר סיני כולל עשרת הדיברות, והפרשה מסתיימת בפרשת המזבח: [כ] מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
אפשר היה לטעות ולחשוב שפרשת משפטים שעניינה הוא דינים שרובם ככולם הגיוניים לגמרי ואף נמצאו להם מקבילות אצל עמים אחרים, מה שהתעה את החוקרים לחפש "השפעות" זרות בתורה, לא בהכרח מחוברת לפרשת יתרו שכוללת את מעמד הר סיני. בא רש"י ומאיר את עינינו, ו' החיבור מכריזה שמדובר בהמשך ישיר וחי לפרשה הקודמת, למעמד הר סיני. ואת הסנהדרין, בית הדין הגדול, זה שמביאים לפניו את המקרים הקשים, ממקמים בלשכה מיוחדת הצמודה לבית המקדש, בסמוך למזבח. שאף אחד לא יטעה לחשוב שהעניינים האלה של דרך-ארץ, עניינים שבין אדם לחברו, הם מנותקים מעניין המקדש, מעניינים שבין אדם למקום. כי בעם ישראל, דרך-ארץ ותורה הם שני צדדים של אותה מטבע. וכידוע, מטבע שאין לה שני צדדים, ערכה כמתכת גולמית בלבד.
בקבלה ובחסידות, הכלים הם כלים ותכולת הכלים מכונה אורות. כאשר מחליפים כלי בכלי אחר, כאשר מרוקנים את תכולת הכלי הישן לכלי חדש בכלל לא בטוח שהכלי החדש יצליח להכיל ולשמר את האור שהיה בכלי הישן. קל וחומר כשזורקים את הכלי הישן עם תכולתו ומאמצים לעצמם כלי חדש עם תכולה חדשה. הכלי יכול להיות נוצץ ומושך מאוד ותכולתו מפתה ביותר, אבל כידוע, לא כל הנוצץ זהב והמפתה הנצחי והמוצלח הוא הנחש הקדמוני. מכיוון שכך, התכולה המפתה עלולה להתגלות כרעל מסוכן. כזה שאמנם פועל לאט, אבל ביסודיות. לעניות דעתי, זהו ההסבר להתמוטטות הכללית של מה שעד אתמול נתפס כמבצרים הכי יציבים של הציונות בכלל ושל המדינה בפרט.
כי מרגע שוויתרנו על התורה כהוראת דרך לחיים, ויתרנו שלא מדעת גם על החיים ר"ל. אומנם לאורך שנים נראה היה שאנחנו חיים וחיים טוב יחסית, אבל בעלי ראייה חדה הבחינו כבר מזמן בסדקים המתרחבים בקרקעית הספינה. הם הגיבו בדרכים שונות, איש-איש בהתאם לטבעו ולנטיותיו. היו כאלה שברחו מכאן והיו שהתריעו מפני הסכנה המקרבת. הראשונים חיים במרחק בטוח(?) ועוקבים מקרוב אחר הנעשה כאן והאחרונים סבלו, ואולי עדיין סובלים, מתדמית של תמהונים שנהנים להשבית שמחות. אלה שברחו מכאן, לא ברחו כי נבהלו מאויבים חיצוניים. הם לא יכולים היו להתמודד עם הנטיות שלנו להרס עצמי, נטיות שאימצנו לעצמנו ברגע שהשלכנו מעימנו את תורת ה' שהיא תורת חיים. והרי לא במקרה הפרשה הזאת שתוכנה היא דרך-ארץ, היא הפרשה הח"י בתורה. כי היא ורק היא מציעה לנו את הדרך לחיים.
לעניות דעתי, מה שקורה כעת למי שהיה מיועד להתמנות לרמטכ"ל, לאיש שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה בעת שעסק בעקירת היהודים מגוש קטיף וככל הנראה היה שותף מלא ומרצון לזוועה, כמו גם מה שקורה במפלגה האבודה, זו שפעם הייתה לה מדינה, אחר-כך עבדה קשה כדי לייבא אל אותה מדינה את הרוצחים המוצהרים ששהו בתוניס והעניקה להם נשק, וכעת היא הולכת ונמוגה אל תוך ההיסטוריה, הכל נובע מהניתוק המלאכותי והמסוכן שעשינו בין התורה ובין דרך-ארץ. התהליכים האלה מהווים קריאת כיוון לכולנו, הם מכריזים שהגיע הזמן שנשוב לשורשים. כי שום אילן אינו יכול לצמוח בלי שורשים ובטח שלא יעשה פירות טובים בלעדיהם.
בהמשך המשנה שציטטנו לעיל מנסח זאת טוב יותר ר' אלעזר בן עזריה: כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [ירמיה י"ז], וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.