פרשת משפטים
בפרשת יתרו קיבלו ישראל במעמד הר סיני את עשרת הדיברות, המניחים את היסוד לתרי"ג מצוות. הם מהווים מֵעֵין ראשי פרקים לתורה כולה. בפרשת משפטים יש אפוא פירוט של עשרת הדיברות ופרישת מצעם. אולם את מרכז הפרשה תופסות המצוות שבין אדם לחברו.
נורמה אלוקית
השאלה היא מדוע בין הכרזת ישראל "נעשֶׂה", לאחר קבלת עשרת הדיברות, להצהרתם הקולקטיבית "נעשה ונשמע" בפרשתנו, לאחר שמשה קרא בפניהם את פרטי המצוות, מופיעים מכלול של דיני נזיקין ומצוות חברתיות. אין ספק שהסיבה לכך היא החשיבות הרבה שהתורה מייחסת למצוות אלה, שרבים נוהגים לזלזל בהן. מֵעֵבֶר לכך, דומני שהתורה מקנה תוקף אלוקי מוחלט למצוות שבין אדם לחברו, שנתפשות כמצוות שכליות החיוניות לקיום חברה תקינה. אולם המחלוקות החברתיות הרבות, כמו גם הסכסוכים הבינאישיים, מוכיחים עד כמה ההיגיון האנושי יחסי ומוגבל, וכי הנורמות משתנות מאדם לאדם ומחברה לחברה. משום כך היה צורך להחיל עליהן את האמת האלוקית האבסולוטית, המתאפיינת בראייה גלובלית רחבת היקף לדורות, שהיא האמת הנצחית, אשר עמדה במבחן כל הזמנים והנסיבות. אכן, המצוות השכליות מכונות בתורה 'משפטים' כשֵם הפרשה. אילו היינו נוהגים לפי משפט התורה, החֶברה שלנו הייתה חברה מתוקנת, אשר נעים לחיות בה, והיא משמשת מודל חיובי לכל העמים.
שוויון לכל
בין המצוות הסוציאליות שבמרכז הפרשה בולטות מצוות השבת-אבידה, איסור קבלת שוחד ועזרה פיסית וכספית לזולת. מצוות רבות נוגעות לשכבות החלשות, המקופחות בדרך כלל, כדי להימנע מאפלייתן. אסור להפלות עניים במשפט, אסור להציק לגר, ליתום ולאלמנה, איסור ריבית בהלוואות ופיקדון זמני מהעני כדי לא להותירו בחוסר כל. אלה חוקים שלהוצאה לפועל בימינו, מתברר, יש הרבה מה ללמוד מהם.
לשון הפסוק "אם כסף תלווה את עמי את העני עימך" מלמדת אף היא מסר חשוב. על-פי כללי הדקדוק, צריך לומר "אם כסף תלווה לעני". אולם מילות היחס 'את' ו'עימך' מלמדות, שכדי לתת צדקה צריך לחוש את העני ולהיות עימו נפשית. התמיכה הרגשית בעני, וההזדהות עימו, חשובות לא פחות מהתמיכה הכספית.
מסופר על רב, שבא להתרים עשיר עבור עניים בעיירה במזרח אירופה, ועמד בעקשנות בחוץ בקור החורפי העז. "מדוע אינך נכנס הביתה?” - תמה בעל הבית העשיר. "רק כך", השיב הרב, "אוכל לחוש את סבלם של העניים ולהמחיש את מצבם העגום לפני עשירים כמוך, כדי שתפתחו לרווחה את ליבכם ואת כיסכם”.
בין שבת לשמיטה
התורה שמה דגש על צדק חברתי, שהוא המכנה המשותף לכל המשפטים ודיני הנזיקין, ועל שוויון סוציאלי, המונח גם ביסוד מצוות השמיטה ומצוות השבת. למרות שהן בעיקרן מצוות שבין אדם למקום, לא נפקד מהן גם הממד החברתי. מצוות השמיטה, המחייבת הפקרת הקרקעות החקלאיות בשנה השביעית, לשֵם הפקעת הרכושנות מהן והכרה בבורא העולם, מטַפחת גם את ערך השוויון בין העניים לבעלי האדמות, המפקירים את תוצרתם לנזקקים.
הוא הדין למצוות השבת. בעשרת הדיברות התורה מתמקדת בשמירת השבת ובקידושה מתוך אמונה - הכרה בבורא, ששבת מבריאת העולם, וזֵכֶר ליציאת מצרים. לעומת זאת, בפרשתנו מטרת השבת היא, בדומה לשמיטה, גם שוויון חברתי שהוא העיקרון המַנְחֶה בפרשה: "וביום השביעי תשבּות, למען ינוח שורך וחמורך ויִנָּפֵשׁ בן אמתך והגֵר". שוויון לכל, אפילו לחיות, השור והחמור, שלא להעבידם בשבת, וכמובן לגֵר ולשפחה. העני שווה לעשיר במנוחת השבת. חוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר על פתיחת עסקים בשבת, הוא אפוא לא רק חוק דתי, אלא חוק סוציאלי מובהק, שמקורו בתורה ומטרתו למנוע אפליה כלכלית בין העובדים. הקניונים הפתוחים בשבת, בניגוד לחוק, ומושכים אליהם קהל קונים, גוזלים את פרנסתם של בעלי החנויות הסגורות בשבת.
המצוות - מכשיר לשלום
מצוות רבות, מֵעֵבֶר לערכן החינוכי והמעשי הספציפי, משמשות מכשיר לשלום. הסיפור הבא ממדרש תנחומא משקף זאת בבהירות רבה:
פעם אחת פרץ ריב בין שני חמרים (בעלי חמורים) ידידים, ראובן ושמעון, ומאז הפכו השניים לשונאים מובהקים. לימים ראה שמעון את חמורו של ראובן בדרך כורע תחת כובד השקים שמעליו. במבט מופגן של שמחה לאיד, חלף שמעון על פני חבר נעוריו מבלי להושיט לו יד. אולם לא הרחיק האיש לֶכֶת והנֵה נזכר בפסוק מן הפרשה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו - וחדלת מעזור לו? עזוב תעזוב עימו". מיד חזר שמעון על עקבותיו, פרק את השקים מעל החמור, לתדהמתו הרבה של ראובן, ועזר לו לקושרם מחדש. רגשי הטינה ההדדית נמוגו כלא היו, והשניים שבו לחדש את קשרי הידידות ביניהם.
לפנינו סיפור מדהים, אשר בגירסה זו או אחרת, אקטואלי גם בימינו. התורה, הבקיאה ברָזֵי נפש האדם, ציוותה לתת עדיפות בעזרה לחמור של שונא על פני חמור של אוהב ככלי לאהבת הזולת.
מִדְּבַר שקר תרחק
מכל העבירות, המנוסחות בצורה מוגדרת (לא תרצח, לא תגנוב), רק לגבי השקר התורה נקטה לשון זו של הרחקה. מדוע? לפנינו תמרור אזהרה, מעין 'שטח אש', שחובה להרחיק ממנו כל אדם וכל נפש חיה. הדבר מצביע עד כמה מדובר בעבירה שלילית, העלולה לגרור לעבירות רבות נוספות. ולהפך, זהירות מפני השקר, עשויה למנוע עבירות אחרות.
מסופר על אדם אחד, שבימי חלדו כבר התנסה בכל העבירות החמורות האפשריות, ולא הייתה עבירה שמשך את ידו ממנה. בַּצַּר לו פנה לרבו לשֵם תיקון. להפתעתו הרבה, למרות מצבו הרוחני העגום, הרב ציווה עליו דבר אחד בלבד - לא לשקר. ואומנם, למרבה הפלא, האיש משך את ידו מכל שאר העבירות. כשביקש לגנוב, או לחלל שבת, נזכר שלא יוכל, כפי שהבטיח, לשקר לפני הרב כשיישאל על כך. ואכן, תוך זמן קצר חזר בתשובה שלמה מכל עוונותיו, והכל בזכות אמירת האמת.
הסבר אפשרי אחר, הוא כי מדובר בעבירה יחסית בלתי מוגדרת, לאור אותם מקרים שבהם מותר לשנות מפני האמת. שכן, האמת האנושית, בניגוד לאמת האלוקית המוחלטת, המַנחה את התורה, היא מוגבלת מעצם טיבה, בהתאם למגבלות התפישה האנושית. משום כך חלים עליה סייגים שונים. מקרים אלה הם: א) למען פיקוח נפש, כך למשל מותר שלא לומר לחולה סופני את האמת על מצבו, אם הדבר יפגע בבריאותו. ב) למען השלום, או כדי לא לפגוע באדם, מותר לומר על בגד שהוא יפה, אף אם אין הדבר נכון. ג) מידה כנגד מידה, כדברי הפסוק בתהלים: "עם חסיד תתחסד ועם עיקש תתעקש". כך נהג יעקב כלפי לבן הרמאי, כשברח ממנו עם משפחתו, לאחר שזה הונה אותו בשכרו ובנישואי לאה במקום רחל. ד) דיוק בזמן, כפי שמשה רבנו הצביע על העיתוי של מכת בכורות 'כחצי הלילה', בעוד שה' ציין את הזמן המדויק 'בחצי הלילה'. ואחרון אחרון: מלחמה בפאגאניזם, בפולחן אלילי או באידיאולוגיה שקרית, כדי לבערם מן העולם. הוא הדין לנטילת הברכות על-ידי יעקב, כדי להנחילן לישראל, במקום עשיו שהתחזה לשומר מצוות והוליך את אביו שולל. אולם ככלל, השקר הוא כאמור עבירה חמורה ביותר, ושומר נפשו ירחק ממנה.
