הטלוויזיה קשורה בדימוי של זוהר, באור יקרות של פנסי ספוטים למיניהם, פנסי שטיפה, דימֶרים, פנסי אפקטים, מחליפי צבע ועוד - פסטיבל של צבעים, חג לעיניים. הטלוויזיה אומרת אולפנים מרווחים, תפאורה מרהיבה, חדרי איפור מבושמים, מרחבים גדולים, שפע של אמצעים, כולל חדרי מנוחה וספורט, ומן הסתם איזו מסעדת גורמה צמודה. כל אלה מצויים, אפילו כאן בארץ, אבל הם חריג ולא הכלל. הכלל הוא ככל הנראה אולפנים פרטיים, אי שם בפרוורים, מתחת לפני הקרקע, בכל מיני מחסנים, וגומחות שהמיסים עליהן נמוכים יחסית, השכר לא מן הגבוהים, וממבט ראשון הם אפילו מדכדכים. זה לא בשל אנשי מקצוע, שעושים את מלאכתם נאמנה. זאת ההפרטה שמתחרה על ה"זול".
כאשר למדתי בשעתו טלוויזיה בארה"ב, החוג היה משותף לפקולטה לעסקים ולבית הספר לחינוך, באוניברסיטת ניו-יורק. הוא נקרא TMR - Television ,Motion-Pictures, Radio. הטלוויזיה נחשבה לענף תעשייתי. הדבר קצת הדהים אותי, שכן אני ביקשתי לראות במדיום הזה אָמנות ומסתבר שאני שייך לתעשיה. האמת היא שיש בטלוויזיה יצירה, כשם שיש באוּמנות יצירה. אין בעל מלאכה שאינו יוצר. אלא שאנו מתייחסים אל הטלוויזיה כאל אמנות. ויש תחומים בטלוויזיה שהם גם אמנות. יצירת סרט היא אמנות. אולי יש עוד. פה ושם הפקות שהן אמנותיות או על גבול האמנות. אבל כיום, הרוב זאת לא רק תעשיה, אלא לפי הרושם שקבלתי, כאשר באתי לאולפנים לשיחה של כמה דקות, מדובר באיזה מפעל הזעה מודרני, לא של צ'ארלס דיקנס, אלא של המאה ה-21.
בפתח דבר לספרי "בית היהלומים" - סיפור הטלוויזיה הישראלית (ספריית הפועלים, 1986) כתבתי: "הטלוויזיה שוכנת במפעל ליהלומים לשעבר. כמו במפעל הזה, גם כאן המוצר נוצץ או דהוי בהתאם למידת הליטוש ולמיומנות של האומן. כמו במפעל יהלומים גם בטלוויזיה - המוצר בדרך כלל זוהר, אך המוסד המייצר אותו אינו זוהר כלל ועיקר. על כך סיפורנו."
אך מסתבר שאותו "בית היהלומים" - בית הטלוויזיה - ערוץ 1, ברוממה בירושלים, הוא ארמון באקינגהאם לעומת האולפן שבו ביקרתי בפאתי הכרך הגדול, ומן הסתם יש עוד כאלה שבהם לא ביקרתי.
"זמן זה כסף"- הזמן של האולפן, לא שלך
זומנתי לשיח לאולפנים אשר מספקים הפקות לערוצי הטלוויזיה שלנו. ההפתעה הראשונה התחילה בכניסה. אם מישהו לא הבחין באיזה שילוט זעיר בפתח הוא יכול לחשוב שהוא נכנס לחניון ישן ללא מחסום. ואם הסתבר שזה לא חניון אז אולי זה בכלל מוסך, או למצער איזה מחסן. אבל היה שומר שישב בפתח מטעמי ביטחון והוא אמר לנו לרדת. ירדנו. ואנו מחפשים. לאחר התרוצצות גילינו את ה"תחקירן". זה האיש שדלה מאיתנו ערימה גדולה של אינפורמציה, המסכן. מכל העמל שלו, המראיין העיר איזו הערה שאפשר והוא ידע אותה בלא עזרת ה"תחקירן". כל השאר, אם אפשר לדבר על השאר, היו שאלות שבלוניות. אבל לא בכך העניין, שכן לעתים גם אלו עשויות להניב תשובות מעניינות. אך כנראה בשל לחץ או העדר כוח אדם ה"תחקירן" שלנו מילא מקום של עוזר הפקה, או "תורן", כלומר שומר תור, ורץ אץ כמו הארנב ב"עליזה בארץ הפלאות", ובידו פנקס קטן שבו הוא העיף עין מדי פעם כדי לראות מי הבא בתור. ובין לבין הוא מוסר לי אלו שאלות ישאלו אותי, וכאמור אלה לא נשאלו. ניחא. אך הזמן.
התור הראשון הוא למאפרות. כל העמדות תפוסות וצריך להסתכל היטב כמו בתור לאחיות במרפאה מי התפנתה ולתפוס אותה. לאחר שזאת סיימה, אתה, או את, מאופרים. אלא שעד שמגיע התור לאולפן כל האיפור דוהה ואם מישהו מזיע זה מתקבל כמו דמות של פסל שהזמן והטבע עשו בו חריצים. בדרך כלל אחרי זמן מה המאפרת מתקנת, אבל, גם אם האיפור יתוקן, עדיין יש מספיק זמן כדי שהאיפור המתוקן יעלה בועה. זה לא עניין פשוט. אנשים מעוצבנים. האיחור כבר מגיע לשעתיים ומעלה .ויש לחץ. הזמן, הזמן של האולפן, יקר מפז, הזמן של המוזמן נושק לאפס. תכונה ישראלית רווחת. וכי מי זה מוכן בגלל איחור של כמה שעות לוותר על חשיפה בטלוויזיה. "אני". אמרתי לעורכת, אישה סימפטית מאוד שהתנצלה וביקשה סליחה. הבהרתי לה שאני אומנם לא בוחל בהופעה בטלוויזיה בייחוד אם יש לי מסר, אבל אני כעוס. ראשית, על עצם הזלזול של זמן הזולת ושנית על ההמתנה הממושכת, ואני מוכן ללכת אם לא תזרזו את התהליך. ובאמת ובתמים שהייתי מוכן ללכת. לא הלכתי משתי סיבות. העורכת כה הפצירה בי, היא הייתה במצוקה, והבנתי שזה לא תלוי בה. ישנה איזו צנרת, מערכת שינוע, כמו ב"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין ובאיזה מקום המוצר תקוע מרוב לחץ. סיבה נוספת, ידידה שלוותה אותי, הציעה שנצא לאיזה בית קפה בסביבה ונשתה קפה טוב ונגלגל שיחה.
אבל ככה אני יכולתי לומר ולנהוג כי הופעתי כמתנדב בהעלאת נושא מסוים, וללא תמורה ובכך לא הייתה תלויה פרנסתי. אבל יש כאלה שפרנסתם תלויה בהופעה, או בעיסוק שלהם. הם יחכו גם ארבע שעות. באיזה אולם-מרתף עם כיסאות פלסטיים, ובצד איזה מזנון עלוב. כל זאת כדי להופיע, ואם אתה מופיע אתה קיים, ולהיפך.
זה הסוד של "כדאיות כלכלית": מה שפחות הוצאות, הן על מקום, הן על אביזרים ואמצעים והן על אנשים. אני מזכיר עובדה זאת בהקשר של הרפורמה העתידה ב
רשות השידור, שכה הרבה מדובר בה ואשר אמורה לחסוך לרשות כסף רב וגם ליעל אותה. על-פי הנקבע ברפורמה, כ-30% מכלל ההפקות יועברו לחברות פרטיות. לאחר הביקור באותו אולפן אני מבין את הסיבה. הכמות. בשיטת ה"קונפקציה" של האולפנים הפרטיים אפשר לרכוש לפחות שתי הפקות במקום אחד באולפני הערוץ. אשר לטיב, את מי זה מעניין בכלל.
לפני כמה שבועות התלונן יו"ר איגוד במאי הטלוויזיה רני בלייר כי הזכייניות רוצות רק ריאליטי ולא עומדות במכסות המקור. הדברים נאמרו בהקשר של זכויות, אגב הסוגיה של הצטרפות להסתדרות הכללית, במגמה להשוות את התנאים של היוצרים כאן ובאירופה. לדבריו "היצירה הישראלית מתבגרת, אנחנו כבר מגיעים לגיל הפנסיה ויש אנשים שאין להם מה לאכול".
מרוויחים על העובד ותנאים ירודים
ובכך עסקינן. האמצעים של הערוצים הם ללא ספק משופרים יותר, והערוץ הציבורי מן הסתם לוקה פה ושם בבזבזנות ובחוסר יעילות וכבול בחסמים שלא מאפשרים גמישות. אך אם מחיר הרפורמה ברשות השידור יהיה כמות במקום איכות מי צריך רפורמה כזאת בשרות שממומן על-ידי הציבור. אינני יודע מי הבעלים של אולפנים אלה. בימינו, אלה יכולים להיות רשת של מזון, חברה לכלי מטבח, או סתם משקיע שרוצה בהחזר מהיר של ההשקעה או אפילו מישהו שקשור בעקיפין לשוק האפור. העיקר לעמוד בתחרות על הכמות. קרל מרקס בספרו "הקפיטל" טען בתזה שלו, ובמידה רבה של צדק , כי התעשיין אינו מרוויח על המוצר אלא על גבו של העובד שאותו הוא מקפח בשכרו. במערכת ההפרטה לא מדובר רק באנשים שמזיעים קשה כדי להרוויח את לחמם אלא גם באמצעים ובתנאים ירודים גם על גבם של אלה שעוסקים בענף וגם על חשבון אלה שנזקקים למדיום, בצורה כזאת או אחרת.
בדוח של מכון ון ליר שמפרסם השבוע מגזין דה-מרקר נקבע כי הליכי ההפרטה בישראל אינם שקופים ולא זוכים לדיון משמעותי ציבורי. אשר לפיקוח צוין בדוח כי "הנטל המושם על כתפי מבצע הפיקוח (בכל הנוגע להפרטה) לא בא לידי ביטוי במשאבים ובמומחיות הנדרשים. יתר על כן נרשמה מגמה חדשה של הפרטת הפיקוח". הדוח לא עוסק בענף התקשורת, וחבל. מכל מקום, לשמחתי רשות השידור אינה מופרטת, ולצערי המינויים הראשיים של היו"ר והמנכ"ל הם בידי הממשלה - בדיוק כמו בחוק הישן. יחד עם זאת, טוב יעשה ח"כ כרמל שָמאה-הכהן, שיעמוד בראש הוועדה ליישום הרפורמה ברשות השידור, אם יבדוק את הסוגיה של הפקות החוץ, לרבות התנאים שבהם הן מבוצעות.
כלל ידוע הוא שסועדים במסעדות, גם אם יוקרתיות, לא מוזמנים למטבח. יש מסעדות שבהם גם במטבח מקפידים על האסטטיקה. מישהו אף יעץ לי, שאם אני נכנס למסעדה, שאציץ קודם לשירותים. הם אינדיקאטור למסעדה טובה. במוצר הטלוויזיוני זה לא שייך. כאן המוצר מדבר. אם הוא טוב, אין זה מעניין באלה תנאים הוא הופק. אם הוא רע, גם זה לא מעניין. אבל בכל מקרה, הוצאת הפקות מבתי השידור, כלומר מן הערוצים לחברות פרטיות, נובע לא רק מן הצורך הלאומי לספק לאלה תעסוקה, שכן בכל הנוגע לרשות השידור הציבורית, מחיר הרפורמה הוא בין היתר פיטורים רבים, אלא מן הנימוק הכלכלי של היותן זולות יותר. לעיתים זולות במלוא משמעות המונח הזה.
והתוצאה. לאחר הופעת בזק של דקתיים תטייל ברחוב ועיניים ינעצו בך. "ראיתי אותך אמש בטלוויזיה. מה לומר לך היית....חבל על הזמן. אבל נראית צעיר יותר." לך וספר שההפקה הייתה מונחת זמן מה בפריזֶר.
