סמוך לשעה שבע בערב, אור ליום ה-4 בפברואר 1997 (כ"ח בשבט ה'תשנ"ז) התנגשו שני מסוקי יסעור של צה"ל זה בזה בשמי צפון הארץ, מעל שאר ישוב שבאצבע הגליל, בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומיחידות נוספות לדרום לבנון. שבעים ושלושה, ממיטב הלוחמים, שמונה אנשי צוות אויר ו-65 חיילים וקצינים, שהיו בדרכם לחזית, נספו באסון הכבד, הנורא מכל התאונות בתולדות חיל האויר הישראלי. אחד המסוקים נפל על בית ששימש בית הארחה לנופשים ואשר, למרבה המזל היה ריק באותה עת והשני התרסק בשדה פתוח בפאתי הישוב, ליד בית הקברות של קיבוץ דפנה. בביקורי בישראל נסענו לאתר ההנצחה שהקימו משפחות הנופלים. אין מלים בפי לתאר את המקום על שביליו, עציו, פלגי המים הזורמים בין הספסלים ומצבות ההתיחדות. אוירת הקדושה השורה במקום מצמררת ומרגשת. המדינה כולה הוכתה בהלם. למקום האסון הוזנקו מיד כוחות חילוץ ופינוי מכל אזור הגליל. צה"ל הכריז על כוננות מלאה בגיזרה. בשטח הוצב חפ"ק מיוחד וממנו ניהלו את פעולות החילוץ עמירם לוין, אלוף פיקוד הצפון ותא"ל יום-טוב סמיה, מפקד העוצבה. מעל מקום האסון נורו פצצות תאורהשלאורן פעלו הרופאים, אנשי הרבנות הצבאית וחיילי היחידה לסילוק פצצות. יום אבל לאומי הוכרז ביום בו התקיימו ההלוויות. "ההלם והתדהמה, הכאב והיגון הם נחלתם של כל אזרחי מדינת ישראל, המבכה הערב את טובי בניה, אמר שר הביטחון, דאז, יצחק מרדכי. עוד הוסיף: "אנו נחושים בדעתנו לחקור ביסודיות את הסיבות שגרמו לאסון הכבד, על-מנת להגיע לחקר האמת ולהפקת הלקחים במלואם. בעין דומעת, בגרון ניחר ובכאב עמוק תלווה האומה את היקרים שבבניה בדרכם האחרונה ותתיחד עם זכרם." האלוף (ב(מיל.)) דוד עברי, מפקד חיל האויר לשעבר מונה על-ידי שר הביטחון לעמוד בראש וועדת חקירה לבדיקת נסיבות התאונה. הוועדה לא הצליחה לקבוע בוודאות את הסיבה הישירה לאסון. ההנחה הייתה שהאסון נגרם כתוצאה מטעות אנוש עקב אובדן קשר הראייה בין שני היסעורים אשר נעו באפלה במסלולים ובגבהים מצטלבים. כעזר לוועדת החקירה התבצע מבדק, שנערך במתקן הסימולציה (הדמיה) של נאס"א בקליפורניה. מהמבדק עלה כי כדקה לפני ההתנגשות הקטין מסוקו של הקברניט, סרן אבישי לוי ז"ל, את מהירות הטיסה ואילו מסוקו של הקברניט רס"ן ישיש עדן ז"ל עבר לטוס קדמית למסוק של לוי. כ-20 שניות לפני ההתנגשות החל מסוקו של לוי להאיץ ולסגור את הפער בינו לבין מסוקו של עדן עד לנקודת ההתנגשות. הוועדה המלחצה על הדחות במערך הפיקוד ועל צעדים מנהליים נוספים אבל את הנספים איש כבר לא החזיר. לפני מספר שנים, באחד הביקורים התכופים שלי בארץ, השתתפתי באירוע ציבורי גדול. בין עשרות האורחים צדה עיני אישה אחת לבושה שחורים שהסתובבה בין הנאספים אוחזת דף נייר בידה. ניגשתי אליה. כל צער העולם היה נסוך על פניה. כשקראתי את הכתוב הבנתי. הייתה זו אחת מני עשרות האמהות האומללות שהצטרפו למעגל השכול בגין אותו אסון המסוקים. היא ניסתה לגייס תרומות לרכישת אמבולנס שישא את שם בנה, סגן ארז שטרק ז"ל ויעמוד לרשות תושבי הגליל. עוד הוסיפה וסיפרה, כשהדמעות חונקות את גרונה וגורמות לי לבכי מר, כי בעלה השכול גזר על עצמו אלם מוחלט והנזרות מכל פעילות מאז היוודע דבר האסון וכי היא, בתעצומות נפש בלתי נדלים ושאינם ניתנים להסבר, מטפלת בו ובאימה הקשישה, ניצולת מחנות המוות בפולין. סיפור איוב במהדורה ישראלית אשר למרבה הצער חוזר על עצמו לא אחת. שמות הניספים: סא"ל משה מועלם, רס"ן ישראל חושני, רס"ן רונן חלפון, רס"ן ירמי כהן, רס"ן ישיש עדן, סרן אבישי לוי, סרן ד"ר ואדים מלניק, סרן ד"ר ויטאלי רדינסקי, סגן שי אבקסיס, סגן גיל איזן, סגן אלון בבאין, סגן קובי בן שם, סגן שגיא ברקוביץ, סגן ערן חי פרץ, סגן דותן כהן, סגן דביר לניר, סגן ארז שטרק, סגן ניר שריבמן,רס"ר פול ביבס, רס"ר בשיר חוסיין, רס"ל גולן אביב, רס"ל שגיא ארזי, רס"ל תמיר גלזר, רס"ל גל מייזלס, רס"ל איתן ממן, רס"ל כמאל רחאל, רס"ל צפריר שרוני, סמ"ר אמיל אזולאי, סמ"ר שי איתמר, סמ"ר הרן אליעז פרנס, סמ"ר עידן אלפר, סמ"ר אבנר אלתר, סמ"ר אברהם אפנר, סמ"ר רן ארמן, סמ"ר רפי בללטי, סמ"ר ניר בן-חיים, סמ"ר מיכה גוטליב, סמ"ר אביב גונן, סמ"ר אסף דהאן, סמ"ר תום כיתאין, סמ"ר מיכאל כץ, סמ"ר שילה לוי, סמ"ר נדב לישצנסקי, סמ"ר אילן לנציצקי, סמ"ר גלעד מושל, סמ"ר יעקב מלמד, סמ"ר גלעד משיקר, סמ"ר אסף סיבוני, סמ"ר יהונתן עמדי, סמ"ר גדעון פוזנר, סמ"ר שחר קסוס, סמ"ר אסף רוטנברג, סמ"ר צפריר שובל, סמ"ר עומר שליט, סמ"ר גיל שרעבי, סמל איתי הנדלר, סמל תום גולדברג, סמל אבישי גידרון, סמל אלחנדרו הופמן, סמל דני זהבי, סמל גדעון מולטו, סמל וליסלב מיכאילוב, סמל עידן מינקר, סמל משה סבן, סמל נועם עציוני, סמל מנחם פלדמן, סמל ויטלי פסחוב, סמל ירון צופיוף, סמל פאדי קזאמל, סמל תומר קידר, סמל שחר רוזנברג, סמל יפתח שלפוברסקי, רב"ט שלמה פיזואתי. יהי זכרם ברוך שיר לזכרם של חללי אסון המסוקים במלאת שלושים לאסון כתבתי אז: כל הלילה כל הלילה נשמעה הלמות הפטישים כל הלילה ננעצו מסמרים בבשר הקרשים כל הלילה נאספו פיסות של גופות הקדושים כל הלילה זרמו שברי מידע אל לבבות האנשים. ליל עלטה, ליל אופל קודר ונורא שבר ואנחה עם הוודע הבשורה המרה. מילות השתתפות, הספדים ותפילות ושוב אותם משפטים של 'תנחומים על מות'. שם ועוד שם, קצינים וחוגרים, בני קיבוץ, עיר וכפר כולם מלח הארץ, צברים וכאלה שבאו לא מכבר. בנים, אחים, נכדים, חברים, בעלים ואבות פצע פעור בלב האומה של שכול, יתומים ואלמנות. שבעים ושלושה לוחמים היו בדרכם למילוי משימה צעירים ותמימים הלכו אל שדה המלחמה במקום לשוב הביתה אל החברים ואל המשפחה שדודים נפלו המה, שרופי איברים על האדמה. טורים, טורים עמדו סדורים ארונות המתים כמו במסדר, בעת חלוקת אותות למצטיינים למשא יקר וקדוש היו הם ערוכים עטופים בדגלי הלאום נטמנו בבורות הטריים. מה כבר יואילו ליטופי התנחומים הצער והיגון זועקים לאל שבמרומים נותר רק לעבור חפויים ואבלים בין שורות הקברים עם הכאב הנורא החונק בלב, בפנים. אז מה אם הוקמה וועדת חקירה מה אם נדע בדיוק איך ומה קרה הנוכל לבטל את זאת המארה? היימחה הכל כמו היה זה רק חלום רע? עד קץ כל הדורות, חברים ואחים, מעתה ועד עולם ננצור בליבנו את שמותיהם, של כולם. הם יצטרפו לפנתיאון הלאומי של נבחרי העם שתולדותיו נחקקים כל יום בעמל, ביזע ובדם.