לפני מספר ימים, בצהרי יום, רואיין ברשת ב' מר אלי אזולאי שכיהן בעבר כיו"ר המועצה האזורית אלונה, שבה ממוקם מושב עמיקם - מושבו של הנאשם המפורסם. אזולאי הגן בחירוף נפש על האלוף "עתיר הזכויות". בין היתר, לא מבין אזולאי מדוע נטפלים לגלנט, שהרי "כך רבים נוהגים, בכל המושבים...", וכפי שסיכם את המצב: "כולנו גנבים".
הדיון בתקשורת הוא על פרטי ה"פרשה": האם סיפח
יואב גלנט לחצר ביתו שטח של 300 מ"ר או 400 מ"ר; האם השתלט או לא השתלט על דרך הגישה לאחוזתו; האם נטע או לא נטע עצי זית על חלקה מרוחקת שאינה שלו; האם הגיש בקשה רשמית לקבל את החלקה המסופחת; האם שיקר כאשר תוחקר על מעלליו.
מילות המפתח המככבות בשיח הציבורי הן "מגיע", "הקצאת קרקע", "זכויות", "אדמת מדינה", "מנהל מקרקעי ישראל", "לתת קרקע ולקבל קרקע", "פלישה לאדמות מדינה", "חלוקת שטחי עיבוד". הציבור בישראל - ובכללם מנהיגים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים - התרגלו, ללא הרהור שני, למציאות המעוותת בתחום הקרקעות ואינם שמים לב כי בשיח המתנהל בנושא הקרקעות חסרות רק שתי מילים פשוטות - למכור ולקנות.
נניח שגלנט היה חי במדינת ישראל אחרת שבה היו הקרקעות בבעלות פרטית, לא היו בה "אגודות שיתופיות" וכל מושבניק היה רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של נחלתו. באותה ישראל האחרת יואב גלנט, שהיה מבקש לגור בבית צמוד קרקע, היה מגיע ליישוב (לא "מושב") עמיקם, מאתר חלקת קרקע מתאימה העומדת למכירה, מנהל מו"מ עם בעליה, רוכש אותה ובונה עליה בית. ואם לאחר שנים היה מעוניין בחלקה נוספת כדי לגדל בה עצי זית, היה חוזר על התהליך וקונה 35 דונמים נוספים. פשוט.
לכוד בקורי האתוס
אבל האתוס הסוציאליסטי של מדינת ישראל ששטף את מוחם של 99 אחוז מן המתגוררים בה, אינו מאפשר קנייה של קרקע, כי זו נמצאת בבעלות "הלאום". על-פי אותה אמונה, זכות קניין פרטית על קרקעות היא חטא, ועל הקרקע להיות בבעלות הקולקטיב - "המדינה". קרקעות אין מוכרים אלא "מעניקים" או "מקצים".
מנהל מקרקעי ישראל "מקצה" את הקרקע לקולחוז, כלומר האגודה השיתופית. זו "מחלקת" את ה"משבצת" בהתאם לשיקולי הפוליטביורו המקומי. מסתבר כי מושב עמיקם פלש וסיפח לעצמו 2,000 דונם של אדמות הלאום (הקרקע "שלנו") והוא נמצא ב"עודף הקצאה"... ואם המושב עצמו גנב, אז לפחות על-פי מסורתנו עתיקת היומין, יואב גלנט, הוא גונב מגנב, ועל כן - פטור...
שטיפת המוח של דורות הצליחה, ו"סוציאליזם", "שיתוף" ו"חלוקה" הן מילים המשדרות לאזרח הממוצע הקשר חיובי. קשה לנו לשחות נגד הזרם ולשכנע ציבור רחב, כי במקום שבו אין קניין פרטי ואין מכירה וקנייה - מוכרחה להיות "חלוקה". וכאשר יש "חלוקה" ו"הקצאה", על "מישהו" להקצות ולחלק. וכאשר אין מחיר שוק, נזקקים ל"קריטריונים" ול"נהלים". וכאשר "מחלקים", יש תמיד תור לפני דלפק החלוקה. וכאשר יש תור, אפשר תמיד לקפוץ לראש התור אם אתה "עתיר זכויות" - כאח של חבר הוועד או כמשחד את הפוליטיקאי האחראי על "החלוקה".
לפיכך, כל תחום שבו מחליף קולקטיב ערטילאי את כוחות השוק ואת הקניין הפרטי, השחיתות הופכת חלק בלתי נפרד ממנו, וזוהי אפוא תמצית אופיה של החברה הסוציאליסטית או ה"סוציאל דמוקרטית". כדי לחיות במדינה סוציאליסטית, יש "להסתדר", לרמות ולגנוב, בין אם הגניבה מותרת בחוק ובין אם לאו. כי אי-אפשר פשוט לקנות ולמכור, בין אם ברוסיה הקומוניסטית, בשוודיה הסוציאל דמוקרטית או במדינת ישראל ה"חברתית".
"הפרשה" תישכח במהרה, ובמקומה תצוץ פרשה אחרת. אך גלנט הוא חלק מן הממסד של מדינת ישראל. הוא נלכד בקורים שטווה מזמן הממסד הציוני, וזה ממשיך לדבוק בהם באדיקות. אילולא התקדם גלנט בצמרת הפיקוד הצבאי, כנראה ה"פרשה" כלל לא הייתה זוכה לפרסום, והוא היה סתם "מסתדר" כמו כולם.
