היצמדותה של הנובלה "תור הפלאות" לנקודת מבטו של ברונו - נער תמים בן 12 המתנסה לראשונה בסתירה בין הערכים הליברליים שספג מהוריו וממחנכיו לבין "הרוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה בשנת 1938 - מעניקה לה עוצמה מיוחדת. שלב אחרי שלב מתאר ברונו את הבלתי נתפס - התמוטטות הביטחון הקיומי של הוריו בחברה האוסטרית, קריסת מעמדו של אביו בספרות וכהתפרקות הנישואים של הוריו. אז הוטרד ברונו בעיקר מן הזרות שהעמיקה בין הוריו, אך כמבוגר וממרחק הזמן שבו הוא כותב על אותה שנה בחייו, הוא גם מבין את הסיבות החיצוניות שכיוונו את אביו ואת אמו להתמודד בדרכים סותרות עם האירועים. בעוד שאביו של ברונו החליט ללחום ב"רוחות הרעות" ולהתמיד בהתבוללות, הכירה אמו בכישלון ההתבוללות והחלה להתקרב לקהילה היהודית בקנוספן.
"רוחות רעות"
את דבקותו בהתבוללות ביטא אביו של ברונו בתיעוב שהפגין כלפי היהודים מהמזרח שפגשו בנסיעותיהם התכופות ברכבות במהלך שנת 1938. האב הקפיד להושיב את המשפחה בין האוסטרים ורחוק ככל האפשר מהאוסט-יודן, אף שבכך חשף אותה להערות אנטישמיות. שוב ושוב הסתבך האב בוויכוחים עם האוסטרים, אשר הופתעו לשמוע במחאותיו נגד עלבונותיהם בעיקר אמירות גנאי על טבעם המושחת של היהודים, שאת עצמו לא שייך אליהם. במלאכה של הוקעת היהודים המשיך אביו של ברונו גם בשובם הביתה, כי את מרבית זמנו הקדיש באותה שנה ל"כתיבת פאמפלטים על הזעיר-בורגנות היהודית, שעליה לעבור מן העולם מפני שהיא אנוכית, צרת-אופק ונעדרת רגש אמיתי".
משום כך נפגע אביו של ברונו עד עמקי נפשו כאשר בהשפעת מוצאו היהודי, הואשמה כתיבתו בדקדנטיות, משום שהוא הגדיר את עצמו כסופר אוסטרי שהופקד לשמור על רוח האדם בהיקפה האוניברסלי. ובעקשנות סירב להכיר כי באוסטריה שלו, הנאורה והמתקדמת לדעתו, קרסו כל המערכות שאמורות היו לרסן את התפרצותן של מחלותיה הישנות של אירופה: הלאומנות, הגזענות, האנטישמיות ושנאת הזר והשונה.
בתום לב ובשכנוע עצמי ייחס את התופעות אשר פגעו בו ובמשפחתו ל"רוחות הרעות" שהשתלטו על המולדת אשר העניקה בעבר לאירופה הישגי תרבות מוערכים ואשר הייתה מופת לארצות אחרות בשמירה על חירות המחשבה ועל חופש ההבעה לכל אזרחיה.
דבקות האב בהנחה זו הפכה אותו לדמות טרגית. בכל ליבו האמין כי בעזרת סגולותיה האוניברסליות, תצליח הספרות לכלוא מחדש את הלאומנות במחסן הגרוטאות של האנושות. תחילה ניסה לרכז סביבו סופרים שאחזו בהשקפה דומה על תפקידה של הספרות בעת הזאת, אך אחרי שנוכח כי רבים מהם היפנו לו עורף ואף הצטרפו למערערים על מעמדו בספרות, יצא ללחום לבדו ב"רוחות הרעות".
עמידתו האמיצה של האב לצד הרוח הנאורה מובלטת היטב בסירובו ההחלטי להצעה שהוצעה לו, למלט את נפשו ולעזוב את אוסטריה: "לצאת לעת כזו, כשרוחות רעות משתוללות, משמע להודות כי התבונה שבקה חיים, הספרות לא הועילה מאומה". על סירובו זה חזר אביו של ברונו גם באוזני הכומר מאורר, כאשר הלה הציע לו להגר לפלשתינה: "לא אהגר, מוטב לי להיות מוקע על קלוני זה ולא אהגר. שום רע לא עשיתי. סופר אוסטרי אני. את תוארי לא ישלול ממני איש". על ברונו היה להגיע בעצמו לגיל שבו אמר אביו את הדברים האלה ולהתנסות כמבוגר בגידופים כלפי יהדותו במהלך ביקורו בקנוספן, כדי שיהיה מסוגל להבין את חשיבות המאבק שניהל אביו בפשיזם שהשתלט על אוסטריה וכדי שיוקיר את התייצבותו של אביו נגד הסכנה שאוסטריה מולדתו תיסוג לתקופת החשיכה והבערות בתולדותיה.
שתי נקודות קיצון
כאמור, בעוד אביו של ברונו נוקט עמדה מפורשת נגד הבדלתו משאר האוסטרים בשל מוצאו היהודי, התחזקה הזדהותה של אמו עם היהדות, שבה ראתה מעוז של אנושיות בתקופה של היחלשות יחס הכבוד לאדם ולחירותו. נוכח האנטישמיות הגוברת, החלה להקדיש את מרבית זמנה לפעילות בקהילה היהודית של קנוספן: "אמא הלכה והסתגרה בתוך מעשיה. היא נטלה על עצמה כמה חובות קטנות וקיימה אותן בשקידה: ביקור שבועי בבית-החולים, איסוף בגדים לבית היתומים". כעבור זמן צירפה לחובותיה הכנת כריכים לסוחרים שהתרוששו ולזקנים שננטשו, ויום אחד אספה לבית את הלגה, נערה מבית-יתומים שעמד להיסגר. התקרבותה זו של רעייתו לקהילה היהודית ולמוסדותיה נתפסה על-ידי אביו של ברונו כהצטרפות בוגדנית שלה למחנה רודפיו ואויביו, אחרי שהיו במשך שנים מאוחדים במעשיהם וחדורי תקווה להשתלב כאזרחים שווי-זכויות בחברה האוסטרית.
ברונו זוכר את המעמד שבו הבין לראשונה, כי הפרידה בין הוריו היא בלתי נמנעת. להבנה זו הגיע כאשר החליט אביו בפתאומיות על נסיעה ברכבת לדאובר, לבקר ידיד נעורים שהתגורר בהרי טירול. בשל חסרון כיס, כבר נסעו בשלב הזה במחלקה השלישית, שבה הפגישה עם אוסטרים פשוטים מהכפרים, ובכללם לא מעט שיכורים, הייתה בלתי נמנעת. אלה לא החמיצו שום הזדמנות לבטא את דעתם על יהודים שזיהו בקרונות. כמנהגו הכחיש אביו שהוא ובני משפחתו הינם יהודים, או שקיימת קירבה ביניהם ובין "הסוחרים היהודים". מתוקפיו דרש בתוקף שיכירו בו כבאוסטרי לכל דבר. כל אותה עת ישבה אמו של ברונו "על הספסל, עיניה פקוחות לרווחה, כמו לא הייתה לה עוד שליטה על עיניה, סופגת את הקולות בלא כוח להגיף את הריסים... עיניה הפקוחות של אמא כמו נפקחו יותר. קפואה הייתה אל מקומה". ברונו קלט ממבטה, שבמעמד הזה נגזר הפירוד בין הוריו: "היא התבוננה באבא ממרחק, כאילו לא היה זה בעלה אלא איש זר".
ואכן הייתה זו נסיעתם המשותפת האחרונה, ואחריה פנו הוריו לדרכיהם המנוגדות: "אבא עשה את כל ההכנות לצאת לווינה ולחדש את הסלון הספרותי של הבארונית פון דרוק, אמא עמלה קשות כדי להקים מעון חדש למשותקי רגליים ומטבח חינם לנודדים. המריבות לא פסקו בין אבא ואמא. לא היה דבר אחד שהסכימו עליו. השקט הדק, השקט הנדיב, שהיה שורה לפנים בבית, קופח וכלא-היה... כיוון שאיש לא ידע, כי אלה הימים האחרונים בבית זה... היה כל אחד מחופר בתוך שלו כמו לא היה שיעור לחיים האלה. אבא ושגיונותיו הספרותיים שלא הירפה מהם גם כשהכל עמד על-פי התהום. הוא לא חדל לתקן ולחזור ולתקן משפטים ופסקאות, כאילו לא היו משפטים כתובים אלא חטאים שאין להניחם תלויים. גם אמא לא ידעה רחמים על עצמה. מן הבוקר עד הערב עבדה ובלילות הייתה יושבת עם הלגה על מחברותיה".
ברונו זוכר בבהירות את השיחה שקיים עמו אביו זמן קצר לפני שנטש את הבית כדי לשקם את מעמדו בספרות בווינה: "ובעוד המהומה בעיצומה... קרא לי אבא לבוא אל חדרו. משונה היה אבא באותה שעה, מבהיל במראהו. הוא דיבר על כתיבתו ועל הפגמים הבלתי-נסלחים. היה נפעם וקודח וגם אותי ביקש לגרור אל מחילותיו האפלות. הוא דיבר על קפקא ועל אותו גרעין סמוי, שכל אמן מחפש אותו ורק קפקא גילה אותו. מאז כל כתיבתו היא עלבון. ידעתי, הוא מדבר עמי על הנדר שנדר לנעוריו ולאותו שֵד פדנטי שאינו מרפה ממנו. ולפתע חדל לדבר. כמו אבדו לו המילים ואני בתוכן". הסבריו של האב לצעד שעמד לבצע היו מעבר להשגתו של ברונו בן ה-12, אף שהבין כבר אז כי אביו אינו ככל האבות וכי "שֵד נורא רודה בו - כתיבתו". אך במעמד הפרידה מאביו, לא הבין מדוע מצדיקים ההערצה של אביו לאיזה קפקא אלמוני והתחייבותו לנדר מסתורי את נטישת המשפחה לצמיתות.
ביום שבו נדחסו הוא ואמו בטמפל של הקהילה המקומית יחד עם שאר יהודי קנוספן, ובכללם גם המתבוללים והמומרים, תירגם ברונו את התמיהה הזו ליחס של חרפה כלפי אביו, כי אז, בשלהי שנת 1938, חשב שמאגואיזם ומפחדנות נטש אביו אותם כדי להציל רק את נפשו. ולעומת זאת הצטיירה לו אמו כאישה הראויה להערצה, כי עד שהועמסו על קרונות המשא שהובילו אותם למחנות, היא התבלטה בתגובותיה השקולות בקהל הנפחד שנכלא בטמפל וניצבה בין האחרים "גאה ובאיזה שקט קר, כמו לא שלט בה הפחד עוד". מנקודה זו, שבה מסתיימת עלילת הנובלה "תור הפלאות", מתחילה עלילת הסיפור "ככלות הכל ולאחר שנים רבות".
שטארק וברום
על סיום חיי אביו היו לברונו עדויות סותרות: "אמרו שמת בבלבול דעת בטרזיינשטט. אמרו, כי קודם לכן ניסה להמיר את דתו. שמועה אחרת אמרה שלא לטרזיינשטט הוגלה, אלא לסביבות מינסק. שם ראו אותו פעמים אחדות במטבח". כל רסיס מידע שהתגלגל אליו במשך השנים היה פותח אצלו מחדש את "פצעו הטמיר", שבעטיו "שום נקודת זכות לא העניק לאביו". אך בנסיעתו כמבוגר לקנוספן לא קיווה ברונו לברר איזו גירסה על סופו של אביו היא המבוססת יותר, אלא לקבל הסבר מפי קשישים שנותרו בחיים, ובעיקר מאלה שפעלו בחוגו הספרותי של אביו, למניעיו באותה שנה לזנוח את משפחתו. בעיקר קיווה לפגוש את הפסל שטארק ואת הסופר ברום - שנוכח המאורעות בשנת 1938 בחרו להתמודד אחרת מאביו עם "הרוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה.
ברונו זכר שדווקא אז, כאשר גברו גילויי האנטישמיות באוסטריה, החליט הפסל המתבולל והחילוני שטארק להתגייר ולציין את שובו לחיק היהדות בטקס ברית מילה שאמור היה לבצע רב הקהילה בבית האבות היהודי. על החלטתו זו של ידידו שטארק, הגיב אביו של ברונו בזעם: "ובמר לבו קרא במין התפעמות של רחמים רבים. למה לך, קורט, צרה זו. בן-חורין אתה. כל קומתך אומרת חירות. ירושתך האמנותית אומרת חירות... ואתה הולך וממיר חירות זו, בריאות זו, באמונה ישנה וחולה. חוס על חירותך". אביו לא הסתפק בדברי שכנוע אלה, אלא גם הגיע עם משפחתו למוסד היהודי כדי למנוע בכוח משטארק לבצע את המעשה. אך הם איחרו את המועד, ושטארק קידם את פניהם אחרי טקס המילה שונה מכפי שהיה, כי "הכיפה והטלית-קטן שיוו לו עתה מראה של סוחר גבה-קומה, שקומתו נכפפה מעומס העבודה". את תיסכולו פרק אביו של ברונו תחילה במקום, כשהתעמת עם הרב שמַל את שטארק, ואחר כך גם בנסיעתם משם ברכבת, שבמהלכה "לא פסק לחרף את היהודים למיניהם המתרוצצים כעכברים על פני אוסטריה". ועוד ימים רבים לא נרגע מכעסו על שטארק, שעליו אמר: "אדם ההולך אל מאורה כזו, לא טוב הוא מהם".
בגידתו של ברום נחשבה בעיני אביו של ברונו אפילו לבזויה יותר. מלבד שהייתה פתאומית, גם הפתיעה בכך שסתרה את הערכים שלהם הטיף ברום קודם לכן בכתביו. בדמותו הנזירית, הרזה והשותקת, הצטייר ברום כסופר מיוסר שהגסות והגשמיות זרות לטבעו ולהכרתו. בחוג האמנים והאינטלקטואלים אשר הצטופפו סביב אביו של ברונו, נחשב למסור מאחרים להפצת הרעיונות ההומאניים שגובשו בפגישותיהם. אולם, משהתרבו סימני האסון הקרב בשנת 1938, התנתק ברום בפתאומיות מהחוג בדרך מוזרה ביותר: "בימים המרים ההם - נשא ברום את משרתת ביתו לאשה. תוך שבועות מספר נתרחש נס: ברום הרזה, ברום הסגפן, נתגלגל במין ברום אחר. הוא גבה, כתפיו גרמו ועל פניו צימח שפם עבות; יושב היה עם אשתו החדשה במרתפו של 'הסוס הלבן', שותים בירה. הוא, שמעולם לא הוציא הגה מפיו, היה מדבר עימה בקול רם... מי שיער לעצמו, כי דווקא האיש בעל החושים הדקים והחולים... יתגלגל בעודו בחייו בדמות אוסטרי מגדל בקר, באופן שכל התווים הרפים והדקים ייעלמו כלא היו".
לכאורה, אימץ ברום את ההצעה שנהג אביו של ברונו להציע לאמנים חסרי כישרון: "שא כפרית, ידידי, או השתמד, והפגמים ייעלמו כהרף-עין. הרגשנות היהודית אינה יפה לאמנות", אלא שהצעה זו נאמרה באירוניה ליוצרים כושלים, אך לא לבעלי כישרון כברום. בעיני אביו של ברונו התפרשו הפתרונות של שטארק ושל ברום לא רק כנסיגה מהנאורות לתקופת בערות פרימיטיבית, אלא גם כבגידה של אינטלקטואלים באידיאלים החילוניים-אוניברסליים שלמענם התחייבו ללחום. הופעתם של שטארק במראה "סוחר יהודי" ושל ברום במראה "אוסטרי מגדל בקר" המחישה חזותית, כי שניהם נכנעו ללא מאבק ל"רוחות הרעות". לכן קיווה ברונו לפגוש את שניהם, אם שרדו, ולשמוע מפיהם, אם גם אחרי שנים הם סבורים שצדקו מאביו כאשר החליטו בניגוד לו לזנוח את האידיאלים כדי להציל את חייהם.
שיבת לב בנים על אבותם
בהגיעו לקנוספן ברונו לא פגש את שטארק, כי כנראה ניספה בשואה, אחרי שחזר לחיק היהדות. לעומת זאת זיהה את ברום, שהתגלה כקשיש חשדן וזהיר. מאמציו של ברונו להתקרב לברום ולגרור אותו לשיחה לא צלחו תחילה, וגם אחרי שברום הסכים כעבור זמן לשוחח עם ברונו, התברר שהוא מאבד מדי פעם את צלילות דעתו. במשפטים הבודדים ששמע ברונו מפיו הצטייר לו ברום כאדם "שהחיים השאירו אותו ריק משאיפות ואמונות". ברום לא ביטא חרטה על המרת דתו בשנת 1938, אך התלונן על כך, שהאישה אשר למענה ביצע את המעשה בגדה בו אחרי שהסתיימה המלחמה. תוכן בעל ערך על אביו לא הצליח ברונו לדלות מברום במשך כל ימי שהותו בקנוספן, אך ממש לפני שעמד לעזוב ולחזור לישראל, הופתע מפנייה של ברום אליו. בשיחה זו, האחרונה ביניהם, נחשפה שפלותו של ברום במלואה.
תחילה התרעם ברום על התארכות ביקורו של ברונו בקנוספן יתר על המידה. בהמשך האשים ברום את ברונו בהפחת "רוחות רעים" בעיר - צירוף שכזכור נעזר בו אביו של ברונו בשנת 1938 להגדרת הלאומנות והגזענות ששטפו את אוסטריה אחרי ה"אנשלוס". ולבסוף הבהיר ברום, מדוע ייחס לביקורו של ברונו בקנוספן, כחצי יובל שנים אחרי השואה, את החייאת "הרוחות הרעים": "מאז בואך לכאן גבר אי-השקט. שוב יהודים, שוב הסיוט הזה". כאן כבר לא התאפק ברונו, אחז במעילו של ברום והשיב לו: "אנטישמיות מפיך לא ארשה. ממך אני מצפה לפחות למעט חרטה", וכמי שממלא משימה בשם אביו, הפיל את ברום ארצה ובידיו ש"טעונות היו כוח זר, התכופף והלם על פרצופו".
מאחר שהביטוי "כוח זר" מופיע בסצינות דומות בשתי העלילות שכונסו בכרך הזה, השימוש בו מצדיק לפרש, כי בשם אביו היכה ברונו את ברום, הביטוי מופיע לראשונה במעמד שבו התייצב שטארק אחרי שמלו את בשרו. שם נכתב, שהחזות הגרוטסקית של שטארק בתחפושת סוחר יהודי עם כיפה וטלית-קטן הצמיחה באביו של ברונו "כוח זר", אלא שאביו היפנה אז את זעמו כלפי הרב-המוהל שעולל את השינוי הזה בשטארק. פעם שנייה השתמש אפלפלד בביטוי הזה בתיאור תגובתו של ברונו, אחרי ששמע מפי ברום דברי נאצה כלפי היהודים.
באמצעות השימוש החוזר בביטוי "כוח זר", קשר אפלפלד את תגובתו של ברונו כלפי ברום לתגובת אביו הסופר שזעם לפני שנים על מעשהו של שטארק. בהכאת ברום ביטא ברונו, כי מכובד בעיניו אומץ הלב שהפגין אביו בתגובתו על כניעתם של שטארק וברום ל"רוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה בשנת 1938. ולכן מוצדק לפרש את המכה שהנחית ברונו על פרצופו של ברום כעדות להתפייסותו עם אביו, שעד כה הרגיש כלפיו טינה וייחֵס חרפה למעשיו בשנת 1938. ברונו יבטא את ההערכה ואת האהבה לאביו, שהנצו בו במהלך הביקור בקנוספן, בהחלטתו לכתוב את הכרך "תור הפלאות". בכתיבת שתי העלילות של הכרך - הראשונה כסיפור זיכרון של עצמו בהיותו בן 12, והשנייה במסווה של מספר כל-יודע - השתחרר ברונו סופית מתחושת החרפה שבה עטה את זכר אביו שנים כה רבות.
עוד באותו לילה ארז ברונו את המזוודה ולמחרת התייצב על הרציף להמתין לרכבת שתסיע אותו מקנוספן כדי שלא לשוב אליה לעולם. בצאתו הפעם מאוסטריה, היה כבר ברונו משוכנע, כי בשנת 1938 ראוי היה להגדיר כ"חרפה" לא את הפרידה של אביו מהמשפחה, כדי ללחום ב"רוחות הרעות" שאיימו על הערכים הליברליים-הומאניים שהאמין בהם, אלא את האינטלקטואלים מסוגו של ברום, שבקלות כזו היפנו עורף לערכים אלה ואיפשרו בבגידתם זו להכתים לעד בחרפה את ההיסטוריה של האנושות. מסקנה זו על האסונות שממיטים אינטלקטואלים על החברה שבה הם פועלים, כאשר הם בוגדים בתפקידם כאליטה רוחנית האחראית לשמירה על קיומם של ערכיה הבסיסיים - היא המעניקה לרומן הזה של אפלפלד את הרלוונטיות הרעיונית, המצדיקה את הדפסתו במהדורה נוספת אחרי למעלה מ-30 שנה.
